גולשים כרגע באתר
‏שבת ‏18 ‏נובמבר ‏2017
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > כתבות

ציד מכשפות


6.6.2008
ציד מכשפות בתקופת ימי הביניים
דירוג מאמר
צפיות: 6944

ציד מכשפות

עיסוק בכישוף היה קיים עוד מהתקופה הראשונה בה התאחדו בני האדם בקבוצות. אמנות פרה-היסטורית מציגה טקסטים מיסטיים שמטרתם הייתה לוודא הצלחה בציד. לכישוף יש שורשים במאגיה העממית, ומשחר ההיסטוריה שררה האמונה שקמעות וכישופים עשויים להשפיע על תנובת השדה והבקר, להילחם במחלות, לגלות את העתיד ולהעניש את האויבים. באותה תקופה קדומה רווחה אמונה באליל קדום שחציו אדם וחציו עז, הנוצרים הקדמונים הוסיפו לו את כנפיו של מלאך נופל וציירו כך את דמותו של השטן. שד מפריס פרסה זה היה זקוק למשרתים שיבצעו את מבוקשו, לשם כך גייס עושי כשפים, בדרך כלל נשים. הוא ביקש מהן למכור לו את נשמתן הנצחית בתמורה לעונג מיני או טובות הנאה חומריות. האמונה הרווחת הייתה שהעסקה תועדה בפנקסו של השטן ובו חתמה המכשפה בדמה. האמונה המערבית באשר לעיסוק בכישוף גדלה אל מעבר לפולקלור ואמונות של התרבות הקדומה במיוחד בהתייחס ליוונים ולרומאים. החוק הרומאי יצר הפרדה בין כישוף טוב לכישוף רע ומזיק, כאשר עיסוק בכישוף רע גרר אחריו עונשים על פי החוק. עם התפשטות הנצרות, ההפרדה וההבדל ביניהם נעלמו, והעיסוק בכישוף נקשר עם עבודת השטן.

בתחילת ימי הביניים (המאה ה- 11) החלה הכנסייה הנוצרית בקמפיין גדול ונרחב למיגור הכפירה, ובעקבות זאת החלו לדון למוות על המוקד מנהיגים דתיים שנחשבו לכופרים. האינקוויזיציה שהחלה פעילותה ב- 1230 היוותה את המאמץ של הכנסייה למצוא את הכופרים בכל מקום ולהענישם או לאלצם להמיר את אמונתם. בסופו של דבר, בתי הדין החילוניים כמו בתי הדין הדתיים היו מעורבים ברדיפת אנשים על בסיס האשמות בעיסוק בכשפים. בשנת 1500 רוב האנשים אשר הואשמו בכפירה ועיסוק בכישוף הובאו בפני בתי המשפט החילוניים ואף נמצאו אשמים לא רק בכפירה, אלא גם בין השאר בהקרבת קורבנות אדם, סגידה לשטן, מכירת נשמותיהם לשטן, העסקת שדים לטובת פעולות הכשפים שלהם, בהחלפת דמותם בדמות חיות, בחטיפה ורצח של ילדים במטרה לאכול אותם או להשתמש בשומן שלהם למטרות כישוף. ציד המכשפות הגיע לשיאו בסוף שנת 1500 ותחילת 1600. קורבנות רבים, שהיו ברובן נשים, הואשמו באופן שקרי בכישוף. רבות מהן עברו מסכת עינויים קשים עד שהודו במעשים המיוחסים להם, ואז ניצבו בפני עונשי מאסר ומוות. ציד המכשפות המפורסם ביותר התרחש באמריקה בשנת 1692 ונודע בשם "ציד המכשפות מסיילם".

ניו אינגלד 1692, ארץ עוינת. הפוריטנים , שהיו חלק מתנועה דתית נוקשה וקשוחה, שנוסדה באנגליה במאה ה-17 ומטרתה הייתה לטהר את הכנסייה האנגליקנית משרידי הקתוליות, ראו בצפון אמריקה את ארצו של השטן. המטיפים באותה תקופה טענו כי השטן התחזק בקרבם, אנשים האשימו אחד את השני במעשי כשפים. המפורסם מבין המטיפים היה קוטן מאת'ר, שהיה כומר מבוסטון שהאמין באמונה שלמה במעשי כישוף ומכשפות. בשנת 1688 הוא חקר את התנהגותם המשונה של 4 ילדים בבוסטון ממשפחת ג'ון גודווין. הילדים התלוננו על כאבים פתאומיים ונתקפו התקפים מוזרים. מכך הסיק מאת'ר שמדובר בכישוף שהוטל עליהם על ידי האומנת האירית שלהם, מרי גלובר. האומנת הועמדה לדין, בבית המשפט ניסו לאלצה לדקלם את תפילת "אבינו שבשמים". מאת'ר כתב בספר שפרסם מאוחר יותר, שלא משנה כמה פעמים חזרו על התפילה, היא לא הצליחה לדקלם אותה באופן מדויק והוא ראה בכך סימן מובהק להיותה מכשפה. (האמונה הרווחת באותה תקופה הייתה ששום מכשפה לא תוכל לדקלם בדייקנות את התפילה). מרי גלובר נתלתה בסופו של דבר בבוסטון ב- 16 בנובמבר 1688 בעוון כישוף. מאת'ר הציג את מסקנותיו בספר בשם Memorable Providences"". בעקבות זאת הוא גם נשבע כי לא יהיה סבלני ולו במעט כלפי אלו העוסקים בעבודות השטן ובכישוף.

הכול החל 10 חודשים קודם לכן כ- 35 ק"מ מצפון לבוסטון, בכפר קטן של איכרים. הכפר סיילם היה מקום עצוב ומלא סיעות כועסות שרבו על קרקעות, כסף ודת. הייתה קיימת בו כנסיה חדשה, אך גם ויכוח על שכרו של הכומר. הכומר היה סמואל פאריס בן 39, איש עסקים כושל שלא מכבר נעשה כומר. פאריס נזף בקהילתו בנוגע לחטאיהם בתקווה להביכם בעניין שכרו, הוא לא ידע שמסיבות שונות יפתח צייד המכשפות בביתו שלו.

לכומר פאריס הייתה בת, בטי פאריס שהייתה בת 9 ואחיינית , אביגיל וויליאמס, בת 11 שלפתע נתקפו בהתקפי טירוף פתאומיים שבאו והלכו באופן בלתי צפוי. לעיתים לא יכלו לאכול, לישון או לדבר. רופא הוזעק אליהן כפי שמקובל היה לעשות, אך אם הרופא לא הצליח להבין מה הייתה הבעיה (דבר שהיה שכיח) הוא איבחן את המחלה ככישוף.

מכתבי מאת'ר : " ...הילדות ננשכו ונצבטו על ידי יצורים בלתי נראים, זרועותיהן, צווארן וגבן התעוותו לכל הכיוונים באופן שהיה ברור שאינן יכולות לעוות אותן בעצמן..."

בנות משפחת פאריס התנהגו בהתקפים שלהן כאילו נשלטו על ידי כוחות בלתי נראים ואבחנת הרופא הייתה כישוף. אבל, נשאלה השאלה, אם הנערות כושפו – מי כישף אותן? הציד עמד להתחיל.

אחד משכני משפחת פאריס הציע שיטה עממית לאיתור המכשפה שהטילה את הכישוף, השפחה האינדיאנית של הכומר, טיטובה, מילאה את הוראות השכן ללא ידיעתו ורשותו של אדונה. היא נטלה מעט מהשתן של הנערות, ערבבה אותו בקמח ואפתה עוגה כדי לחשוף את המכשפה. "עוגת המכשפה" ניתנה לכלב, שעל פי החוכמה העממית, אמור להוביל אל האשמים. הכומר פאריס שגילה את העניין, רתח מזעם.

הוא ציווה מייד על תענית ותפילה כדי ללחום בכישוף, אבל התנהגותן המשונה של הילדות נמשכה, באה ונעלמת באופן לא צפוי במשך שבועות. "המכושפות" בסיילם חטפו את ההתקפים יחד ובשעות נוחות. למשל, כשבא מישהו לראותן, מה שגרם לרבים מהחוקרים של היום להניח פשוט שהבנות מתחזות. אך במידה וזה היה נכון, הן "שיחקו באש" מכיוון שאילו הן הואשמו בכישוף, הן היו נתלות. לולא נשאלו מי מענה אותן והיפנו אצבע מאשימה כלפי תושבים מהכפר, הן עצמן היו עלולות להיחשד כאשמות.

בגלל הלחץ שהופעל על ידי הכומר פאריס לגלות מי תוקף אותן, הצביעו הבנות על מי שהייתה שעיר לעזאזל טבעי – השפחה האינדיאנית, טיטובה. המסמכים מאותה תקופה מתארים אותה ואת בעלה כאינדיאנים, שניהם עבדים מברבדוס. היא כהת עור כמו אויבי הנפש של הפוריטנים, שבט הוואבנקי. כשהמושבה הפוריטנית המקורית, ביי קולוני, שהוקמה בשנת 1628, התפשטה לצפון, החלו האנגלים לפלוש לאדמות הוואנבקי, אותם החשיבו כעובדי השטן. הם גם חשבו שלאינדיאנים אין זכות אל הארץ מכיוון שלא עיבדו אותה ולכן מבחינתם האדמה הייתה חסרת בעלים. לעומת זאת, מנקודת מבטם של האינדיאנים, היו הפוריטנים מסיגי גבול, מה שגרם למלחמות והתקפות רבות בין הפוריטנים לאינדיאנים.

16 שנה לפני ציד המכשפות בסיילם, בשנת 1676, בכפר נידח במיין, יש ילדה קטנה שנקראה מרסי לואיס, שתשחק בעתיד תפקיד מרכזי בציד המכשפות. בגיל 3 היא חיה בפלימות' וחוותה התקפה של שבט הוואבנקי על ביתה ומשפחתה. המתקפה הייתה פתאומית ואכזרית. 23 נשים וילדים נרצחו או נשבו, 11 גברים נהרגו. רוב בני משפחתה של מרסי נרצחו בהתקפה זו. שנים לאחר שניצלה מהטבח במיין, מרסי לואיס בת ה-18, חיה כמשרתת בסיילם. במשך מספר שנים המצב בין הפוריטנים לאינדיאנים היה שקט, אך בשנת 1692 החלו הוואבנקי שוב במתקפות נגד המתיישבים וכאשר השמועות על ההתקפות הגיעו לסיילם, החלה מרסי לסבול מהתקפי טירוף ממש כמו בנות הכומר פאריס, כשעוד רבות מצטרפות אליהן. מרסי לואיס עבדה אצל משפחת פטנם ובנות המשפחה יחד עם אימן החלו להתנהג כמכושפות והדבר התפשט. סיילם היה כפר קטן וכל "המכושפות" הכירו אחת את השנייה היטב, אלו היו בנות גילאים שונים ואפילו היו ביניהן נשים נשואות שסבלו מהתקפים. כאשר הן נשאלו מי כישף אותן, חלק מהבנות ("המכושפות החדשות") הצביעו גם הן על טיטובה. מכיוון שהעדויות של הבנות הקטינות לא היו קבילות בבית המשפט, הפכו ההאשמות החדשות של הנשים הבוגרות למכריעות וכך אפשר היה להעמיד את טיטובה לדין. מנגנון האימים החל לפעול, מנגנון שישלח 20 איש אל מותם. תלונות רשמיות הוגשו והפכו את ההאשמות הפרועות להליך משפטי, שהתקיים בבית העם של סיילם.

שני שופטים, ג'ון הותורן וג'ונתן קורווין, הגיעו מהעיר הסמוכה בכדי לערוך חקירה מוקדמת. כולם התכנסו בבית המשפט והמתלוננות התבקשו להצביע על המכשפה שתקפה אותן. מה שקרה אחר כך מתועד בפרוטוקולים הרשמיים של משפטי סיילם. טיטובה נשאלה על ידי השופטים מדוע היא עושה זאת לילדות, מדוע כישפה אותן ומדוע היא רוצה לגרום להן רעה , תשובתה של טיטובה הייתה שהיא לא עשתה להן כלום ושהיא לא פגעה בהן בשום אופן. אולם, מטרתו של השופט הייתה להוציא מטיטובה הודאה באשמה. להרשעה במשפט כזה גורלי היה צורך בשני עדי ראייה למעשה עצמו ולכן הדרך הקלה ביותר להרשיע הייתה דווקא באמצעות הודעה מהנאשם לכאורה. בסופו של דבר, לאחר חקירות חוזרות ונשנות, סיפרה טיטובה את הסיפור הבא: ..."אתמול, הייתי בדיר. ראיתי ייצור שדמה לגבר.. הוא אמר לי לשרת אותו. אמרתי, לא. לא אעשה זאת".

השופט אז שאל : "באיזה לבוש הוא נגלה לך?"

טיטובה: "בבגדים שחורים לפעמים. הוא גבר גבוה בעל שיער שחור, נדמה לי"

השופט: "אילו עוד צורות פרט לגבר היו לו כשנגלה לעיניך?"

טיטובה: "לפעמים של חזיר, לפעמים של כלב גדול ושחור"

עתה, כשהיה בידי השופטים הודאה מפי טיטובה, הכישוף הפך למציאות.

אחד הדברים המעניינים שטיטובה אמרה היה שהיא ראתה את פנקסו של השטן ושהיו בו עוד חתימות ואנשי הכפר הבינו שעליהם לחפש את שאר המכשפות. כך שטיטובה לא רק הודתה, אלא גם מסרה שמות של מכשפות אחרות. זו הייתה רק חקירה, לא משפט. לשופטים הללו לא הייתה הסמכות לפסוק ולגזור דין, אך היה באפשרותם לעצור את החשודים וטיטובה נלקחה לכלא יחד עם עוד שתי "מכשפות" שאת שמותיהן היא מסרה , האחת קבצנית והשניה אישה בעלת מוסר לקוי. שלוש הנשים שהואשמו היו מנודות בכפר, מה שהיה בדרך כלל אופייני לגבי נאשמות בכישוף. אולם, ההאשמות החלו להיות מכוונות גם למכובדים שבין אנשי הקהילה. דוגמה לכך היא מרתה קורי, אישה כבת 60 שהייתה חברת כנסיה מכובדת, נשואה לאיכר עשיר אך חסר השכלה. בנות משפחת פטנם טענו שרוחה של מרתה קורי מענה אותן. מרתה נלקחה לחקירה ונשאלה מדוע היא פוגעת בנשים אלו. מרתה הכחישה מכל וכל את ההאשמות וטענה לחפותה, אך הוכנסה בכל זאת למאסר. לא היה מוצא מן הטירוף.

מכתבי מאת'ר: "מאז שכוחות האופל פנו נגדנו, זוהי תקופה אפלה. עתה מסתובבים בינינו כלבי השאול, האם נשלחים השדים ממקומם כדי להתעמר בנו?".

אפריל 1692 – הטירוף ממלא את האוויר. כל דבר מוזר התפרש כסימן לכישוף. סיפורים מופרכים התקבלו על ידי הציבור כעובדות. בסוף אפריל הורשעו עוד 6 "מכשפות" ומספר הכלואות עלה ל- 10. בסיילם היה בית מעצר בנוי מעץ ששימש לכליאת הממתינים למשפט, בית מעצר זה לא היה בנוי לשמש ככלא אליו נשלחים לחודשים רבים. התנאים לעצורות היו קשים מנשוא. בנוסף לכך, כאשר אישה מואשמת בכישוף, בדרך כלל נחשדת בכך גם משפחתה. אחת מהנאשמות הראשונות, שרה גוד, נכלאה יחד עם הבת שלה (שהייתה בת 4), אחרי 8 חודשים בתנאים הקשים של המאסר, הילדה הקטנה השתגעה. אמנם אף אחת מהנשים לא הואשמה באופן רשמי, אך חייהן כבר נהרסו.

הנאשמות בכישוף נחקרו בכלא. הן הופשטו בכדי שהחוקרים יוכלו לחפש סימנים שנקראו "פטמות של מכשפה", הם האמינו שהשטן מדבר עם המכשפות דרך חיות מתווכות, שהיו ציפורים או עכברים, שבאו לינוק מפטמות בגוף המכשפה, דבר שאמור להשאיר סימנים. בנוסף לזאת, נדרשו הנאשמות לשלם עבור המגורים והמזון שקיבלו בכלא. ציד המכשפות היה עסק כלכלי משתלם, ורוב הכסף זרם לכיסו של השריף ג'ורג' קורווין, שהיה גם אחיינו של השופט. השריף עיקל את רכושן של נאשמות רבות והשתלט על רכושן, מבלי שתהיה לו זכות חוקית לכך.

לא רק נשים הואשמו במעשי כישוף (למרות שהיוו את הרוב המכריע), אלא גם גברים. אחד מהם הוא ג'ורג' בורוס שהואשם על ידי משפחת פטנם (שעמדו מאחורי 181 האשמות במעשי כישוף, ויש האומרים שבדרך זו סגרו חשבונות עם אויביהם). הכומר בורוס, בן 42 , בוגר הארוורד, משכיל ונשוי פעם שלישית. כיהן בעבר ככומר של סיילם לפני הגעתו של הכומר פאריס והיה מסוכסך עם משפחת פטנם עקב נושאים כספיים. בזמן ציד המכשפות כיהן בורוס ככומר בישובי הספר הנידחים במיין.

ב- 20 באפריל 1692 טענה אן פטנם הצעירה שרוחו הבלתי נראית של בורוס באה ודיברה אליה. היא טענה שהוא הודה בפניה שהוא לא רק מנהיג המכשפות אלא גם רצח את שתי נשותיו הראשונות ואת אשתו ובתו של קודמו בתפקיד. ג'ורג' בורוס נעצר והובא לחקירה בסיילם ממקום מושבו במיין, אך הכחיש כל מעורבות ואף הפגין זלזול בשופטים ובחקירתם.

ב- 27 במאי קרא המושל לדיון משפטי מיוחד שנערך בסיילם. היו שם מושבעים וחבורה של שופטים מכובדים, שהיו בעצם סוחרים ומנהיגים אחרים של המושבה ללא הכשרה חוקית משפטית. בראש חבר השופטים עמד ויליאם סטאטון, ששימש גם כסגן מנהל המושבה והיה ידוע כפוריטני נוקשה וקפדני. הנאשמת בכישוף הייתה צריכה להגן על עצמה מכיוון שבחוק האנגלי של המאה ה-17 עדיין לא היה קיים תפקיד הסנגור. התיק הראשון שעמד למשפט היה של בריג'ט בישופ, בת 50 שנשפטה בעבר גם כן בעוון כישוף אך נמצאה זכאית. הפעם המושבעים פסקו שהיא אשמה וב-2 ביוני 1692, פסק לראשונה השופט סטאטון גזר דין מוות בתלייה ובריג'ט בישופ הייתה ל"מכשפה" הראשונה שנתלתה בכפר סיילם.

ב- 19 ביולי עוד חמש נשים נתלו (בניהן שרה גוד). הן נתלו מכיוון שלא הודו וסירבו להאשים אחרות.

התפתח נוהג מוזר, נשים כטיטובה , שהודו בכישוף והאשימו אחרות במעשי כישוף, לא הורשעו ואילו נשים שלא הודו ולא הפנו אצבע מאשימה כלפי נשים אחרות, הוצאו להורג. מסתבר שנערכו עסקאות עם הנאשמות ובתמורה לכך שהאישה הודתה והאשימה אחרות, היא לא תוצא להורג. אבל לא כולם הסכימו לקבל עליהם את העסקה הזאת, ובניהם היה ג'ורג' בורוס. המשפט שערכו לו היה גדוש בעדויות שהפלילו אותו והוא הואשם על ידי 8 מ"המכשפות" שהודו. המושבעים מצאו אותו אשם בכישוף. 19 באוגוסט היה יום התלייה. כשחבל התלייה סביב צווארו, החל בורוס לדקלם את תפילת "אבינו שבשמים" (כשאמור, לדברי המאמינים, מכשפות לא מצליחות לדקלם..). תלייתו של בורוס הובילה לתוצאות רצחניות, זה בישר את התקופה הקשה ביותר של ציד המכשפות : ההוצאות להורג של חודש ספטמבר!

ספטמבר 1692 – עד סוף החודש מתו עוד 9 אנשים בתלייה. גרוע מזה היה המקרה של מרתה קורי ובעלה, ג'ילס. מרתה הורשעה בכישוף וגי'לס הואשם אף הוא כבן משפחתה. אך כאשר הוא הועמד לדין סירב גם כן לקבל את העסקה שהוצעה לו ולא שיתף פעולה עם השופטים. אלו ניסו לכפות עליו גופנית, להודות. הם השכיבו אותו על האדמה, וערמו על חזהו מספר הולך וגדל של אבנים כבדות. כך הם עשו במשך יומיים וכל פעם ששאלו אותו אם הוא מוכן להודות, השיב בשלילה. לבסוף הוא מת מוות נוראי, קבור תחת מאות אבנים כבדות. אבל הם לא הצליחו להרשיעו בכישוף ! גם אשתו, מרתה, סירבה להודות באשמה והיא נתלתה שלושה ימים אחרי מותו יחד עם עוד 7 שסירבו להודות בהאשמות שיוחסו להן, או להאשים את שכניהן. הם הפכו לקדושים מעונים כחלק מהנטייה שצברה תאוצה להתנגד לציד המכשפות. באמצע חודש ספטמבר החלו להישמע קולות של אנשים המתנגדים למהלכים הללו ולציד המכשפות. יותר ויותר אנשים החלו לפקפק בכשרות המשפטים, אנשים כמו תומס בראת'ל מבוסטון החלו לצאת בגלוי נגד השופטים בסיילם. חלק מהנשים שהודו במעשי כישוף תמורת חייהן, החלו להתחרט על הודאתן. למשל, מרתה ג'יקובס בת ה-17 שהודתה במעשים והאשימה בין היתר גם את סבה בן ה-80 ואת ג'ורג' בורוס. יום לאחר תלייתו של סבה, היא הכתיבה מכתב לשופטים ובו נאמר שכל דבריה נגד סבה ובורוס היו שקריים. היא חשה אחריות על מעשיה והתחרטה על מה שנאלצה לעשות בתמורה לחייה. כאמור, היא לא הייתה היחידה שחזרה בה מהודאתה, ועד מהרה לשופטים לא הייתה ברירה והם החלו להרשיע גם את אלו ששיתפו פעולה. פתאום נוצר מצב בו ההודאות הפרועות וההאשמות הופסקו בבת אחת.

בסוף אוקטובר פיזרה הממשלה את בית המשפט בסיילם, כשהמשפטים נמשכו בבתי משפט רגילים ועדויות על רוחות רפאים חדלו להיות קבילות. האנשים עדיין היו בבית המאסר, הם לא יכלו פשוט להשתחרר, אלא היו צריכים לעבור הליך חוקי. נדרשו עוד שלושה חודשים עד לשחרור שאר 49 המורשעים שהוחזקו בבית המאסר. טיטובה, שהייתה המואשמת הראשונה, שוחררה לאחר שנת מאסר על ידי אדון אחר כי הכומר פאריס סירב לשלם את דמי החזקתה בכלא.

ב- 1697 אחד השופטים במשפטי סיילם, סמואל סיוול, ביקש את מחילת הציבור על מעשיו.

ב- 1703 בית המשפט של מסצ'וסטס זרק את רוב הראיות ששימשו נגד הנאשמים במשפטי סיילם.

ב- 1706, בגיל 24, מבקשת אן פטנם מחילה רשמית מהכנסייה וממשפחות האנשים אותם סייעה להוציא להורג.

ב- 1711 המושבה מתחילה לשלם פיצויים כספיים למשפחות המורשעים ומערכת החוק חדלה לעסוק בהאשמות על מעשי כישוף ונמנעה מלהתעסק עם האמונות העממיות.

הערה:

הציטוטים המופיעים בסיכום נלקחו מהפרוטוקולים של משפטי סיילם אשר פורסמו לקהל הרחב.

ומתוך הדו"ח שהכין הכומר קוטן מאת'ר לאחר שהתבקש על ידי הממשלה לדווח על המתרחש בסיילם.

מאת: הפיה הטובה

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
מאד ממוקד, אך ההתעמקות בסיפור מפורטת ורצינית. ‏06/‏06/‏2008 Dream
 
‏06/‏06/‏2008 DarkKnight
 
מעניין מאוד, נהנתי לקרוא :) ‏07/‏06/‏2008 sliver
 
מעניין מאוד... ‏30/‏06/‏2008 alar
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 3 תגובות
 
  תגובות  
  טוף,
Dream   - ‏06/‏06/‏2008 16:29 
1.
  אגב,
Dream   - ‏07/‏06/‏2008 00:55 
2.
  רואים שעשית חריש רציני על הנושא...
alar   - ‏30/‏06/‏2008 17:00 
3.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות