גולשים כרגע באתר
‏שבת ‏25 ‏מרץ ‏2017
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
ממלכות עתיקות - הפורטל > סיפורים

ALONE


13.4.2008
ALONE
 

דירוג מאמר
צפיות: 6503

קול טריקה מהקומה למטה כנראה, העיר אותי בבת-אחת; 'איפה אני?' הייתה השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי ואז נזכרתי. חושך, לא זכור לי שכיביתי את האור קודם-לכן... הרמתי את ראשי מהשולחן שנרדמתי עליו, גיששתי מעט עד שמצאתי את התיק שהנחתי על הכיסא שלצדי ולקחתי אותו. התרוממתי בזהירות, ממש חשוך פה בחדרים הגדולים הללו. התחלתי ללכת באיטיות לכיוון הדלת שמובילה החוצה, בום!

קפצתי בבהלה ומייד נרגעתי, זה רק כיסא. בעטתי אותו ברוגז קל הצידה והרעש החריד אותי מעט, כל דבר מבהיל בחושך שכזה והמרחב הגדול והבלתי-נראה הוא קלאוסטרופובי משהו למרות שזה מושג הפוך מהכוונה.

המשכתי ללכת כשידי לפני בגובה המותניים, מזיז עוד כמה כיסאות שהיו בדרכי עד שהגעתי לדלת. גיששתי מעט ומצאתי את הידית- פתחתי את הדלת לרווחה. גם במסדרון לא דלק אור אך נכנסה די תאורה דרך המרפסת, 'מוזר, למה שיכבו לי את האור?' ניגשתי ל'מוקד הלוגיסטי' שם קצת מוגזם נתנו לו. שלחתי את ידי לידית והורדתי אותה- לפחות זה מה שניסיתי לעשות, אבל זה היה נעול והידית לא נעה. 'נדמה לי ששקט כאן מדי' חשבתי לעצמי.

בעודי מסיר מעט את קורי-השינה שעוד דבקו בעיני חזרתי למעבדה שבה נרדמתי- הדלקתי את האור. פסעתי בין השולחנות במעבדה שנשארה מבולגנת אחרי הפעילות שלנו וניגשתי לדלת השנייה שמובילה למוקד הלוגיסטי- גם אם היא נעולה מהצד השני, מכאן אפשר לפתוח אותה, יש פה כל-כך הרבה כניסות ויציאות בכל מקום שממש קשה לעקוב אחרי מה שמתרחש בחללים הגדולים האלו.

פתחתי את הדלת וכבר ציפיתי לאור ולקולות המעטים שיחדרו אל השקט הזה ששרר מסביב- חושך. אין שום קול. "גבריאל!" הקול ששבר את הדממה נשמע מעט מפחיד כאשר קראתי אל תוך המוקד, אין תגובה. נכנסתי לחדר ברעשנות מכוונת, מקווה להפר מעט את הדממה שנעשתה קצת מעיקה... אור פלורוסנט קטן ובודד האיר מעט באור חיוור וחולני משהו,את עמדת המזכירה וקרני-האור החלשות פלשו סביב ויחד עם האור המועט מהחלונות האירוקצת את החדר. 'לא יכול להיות' חשבתי לעצמי, אין איש. בצעדים החלטיים ניגשתי לדלת שמובילה למעבדה האחרת ופתחתי אותה, העפתי מבט פנימה, נראה שאין שם אף-אחד. מייד פניתי למעבדה השלישית שמחוברת למוקד ופתחתי את הדלת, גם כאן נראה שאין אף-אחד, הדלקתי את האור והנה הוא היה שם-

המעיל שלי... לרגע חשבתי שזה גבריאל.

הפעם קצת בחשש אני מוכרח לציין, מיהרתי לדלת החדר של מנהלת המוקד, אולי הוא שם ולא שמע אותי, קשה לשמוע את כל מי שנמצא במקום הגדול הזה מבעד לדלתות; ניסיתי להוריד את הידית, לא הלך, 'לא הגיוני' חשבתי לעצמי. התחלתי לנקוש בדלת חלש, מהסס להפר את הדממה ולהבהיל את עצמי שוב- אין תגובה. חיזקתי את הנקישות ואחר-כך הוספתי גם קריאות, כלום.

הרהרתי לרגע במצבי- כנראה הייתי ממש עייף אם נרדמתי ולא שמתי לב שסוגרים מסביב הכול, אבל הוא בטח למטה, הרגעתי את עצמי.

סגרתי את האור במעבדות כדי שלא יצטרכו לעלות למעלה ולסגור אותו מחדש, יצאתי מהדלת השנייה של המוקד הלוגיסטי כשבכוונתי לסגור את הדלתות שפתחתי אחר-כך, רק איידע את אבנר שאני עוד פה; התאורה במסדרון השני דלקה כמו תמיד, האורהקר אך החזק יותר משל הפלורוסנט במוקד,השרה הרגשה מעט טובה יותר אבל כשהתקרבתי לגרם המדרגות חשש חדר לליבי, הגעתי עד המעקה והבטתי למטה, 'אוי לא!' גם-כן חושך, רק מעט אור מהצד השני- אור בקצה המנהרה. הלכתי מהר לגרם המדרגות השני, הבטתי למטה- לא ברור מאיפה האור בא... התחלתי לרדת במדרגות במהירות, כדי לתפוס את מי שעוד שם, ככל שהתקרבתי לקומה הראשונה אכזבה הציפה אותי יותר ויותר... וכאשר עמדתי בעיקול המדרגות התחתון זה כבר היה ברור, אור נמוךצהוב-כתום, כמו הדליקו כמה נרות נשמה ליד הדלת- האור היחיד שמשאירים בקומה הראשונה כש'סוגרים את הבסטה', בדידות הציפה אותי במכה- הריקנות רבה יותר במקום כזה גדול.

האור המועט הדגיש את גודלו ורוחבו של הלובי אשרנפרס לכל גובה המבנה ורק כאשר נמצאים בתוך המרחב הזה עצמו, קולטים כמה מקום יש בו שאינו נראה לעין מכל החדרים; כל הדלתות היו סגורות והיה קשה להביט החוצה מבעד לדלתות הזכוכית של המבנה כי האור הקטן השתקף בהן והפריע- נצמדתי אל הדלת כדי לראות טוב יותר והחשש שלי התברר כמוצדק כאשר הבחנתי שהשערים החיצוניים של המבנה סגורים גם-כן; בקושי הבחנתי במגרש שבחוץ אשר היה חשוך ואף פחות במבנה שממול שבו דלקו מעט אורות- כנראה יש שם מישהו... אבל יכול להיות גם ששכחו לכבות- זה קורה להם הרבה.

בצורה אוטומטית כמעט שלחתי את היד לכיס שלי, 'דווקא היום!' חשבתי לעצמי כשנזכרתי שהשארתי את הטלפון-הנייד בתיקון כי לא היה לי זמן לקחת אותו לפני העבודה. פתאום חשתי צורך רציני לדעת מה השעה, אבל השעון היחיד שלי היה בטלפון... אח, פלאי הטכנולוגיה!

ואז עלה במוחי רעיון, אם אני פה הרבה זמן האזעקה כבר צריכה לפעול ומייד הרמתי את עיני למחשב-האזעקה הקטן שמעל הדלת- שתי הנורות שלו היו כבויות. פתחתי את המכסה, מבפנים היו כתובות הוראות ההפעלה ואז זנחתי את הרעיון, אשאיר את זה לסוף, אין טעם לעשות בלגן. בצעדים מהירים עליתי חזרה למוקד הלוגיסטי וניגשתי לעמדת המזכירה- הרמתי את שפופרת הטלפון שהאור הלבנבן נפלעליה כמעטה כפורוכבר התכוונתי לחייג את הספרה אפס כאשר שמעתי שאין צליל חיוג, 'מוזר' חלפה מחשבה מהירה בראשי. סגרתי את הטלפון והרמתי שוב, כלום. הפעם סגרתי את הטלפון בעצבים והרעש שזה עשה גרם לי בצורה אינסטינקטיבית להביט סביב כאילו הערתי מישהו משינה. פתאום בזווית עיני הבחנתי במכשיר טלפון נוסף, שמחה, כמעט אושר, עלו בי כשהרמתי את השפופרת ומייד טרקתי אותה בתסכול- אין קו!

תחת מנורת הפלורוסנט, בין כל רשימות הטלפונים שהיו תלויות על הקיר וצלליות העפילו עליהן בדרך אפילהשהאור מעליהן רק הדגיש יותר- הבחנתי בדףקודר במיוחדועליו היה כתוב: "לכל הנוגעים בדבר, נכנס נוהל חדש שלפיו בין השעות אחד-עשרה וחצי בלילה ועד שש בבוקר קווי הטלפון יהיו מנותקים כדי למנוע מאנשים להמשיך בשיחות וכך לחסוך מעט בהוצאות" קיללתי חרש. נשארתי במקום וחשבתי, 'טוב אין ברירה' הייתה ההחלטה הסופית ומיהרתי לצאת מהמוקד ולרדת למטה. בצעדים מהירים ובמבט ממוקד בדלת המוארתונמצאת כאילו במרחק רב,מהרהר על נשמות תועות שמשוטטות כמותי,ניגשתי אל מחשב האזעקה שהמכסה שלו עוד היה פתוח- עברתי במהירות על ההוראות הפשוטות "להפעלה לחץ כוכבית ואז קוד" ועוד כמה שורות דומות. לחצתי על המקשים, דבר לא קרה; ניסיתי את הפעולה השנייה וגם זה לא עזר וגם השלישית. בעצבנות חזרתי על הפעולות, לוחץ בכוח על כל מקש כאילו כדי להכאיב לו- אבל זה לא שינה דבר, גם לא כשחזרתי על הפעולות שוב ושוב בכמו אובססיה זמנית. טרקתי את מכסה המחשב ונתתי לו אגרוף עצבני.

"תפסיק כבר!" צעקתי על הזמזום המרגיז שנבע מהמנורה הקטנה שמעל הדלת והיה מטריד במיוחד בשקט הזה. קול צורמני החריד אותי- דלת חורקת מאחורי, כמעט גרמה לי לקפוץ בפחד, אבל התעשתי במהירות.

"גבריאל?" שאלתי ולא קיבלתי תשובה, 'לא הגיוני שהוא עוד פה' חשבתי לעצמי בזמן שהתחלתי ללכת לעבר הקול. ממולי ראיתי את הדלת של אולם האומנויות פתוחה לכדי סדק- זה בטח מה שגרם את הרעש. "מישהו שם?" קראתי. אין קול ואין עונה ואני מסיבה לא ברורה כל-כך, האטתי מעט את צעדי בזמן שהמשכתי להתקדם לדלת- קול לא ברור משמאל הפר את שלוותי והפניתי אליו את מבטי בזריזות. הוא נבע מהשירותים. "הלו!" קראתי בטון קצת מגוחך כדי לרכך את חששותיי ומשלא נעניתי פניתי לעבר השירותים. בצעדים זהירים כמעט שלא בשליטתי התקדמתי לאט, הקול הלך והתגבר ואז כמו פרצתי לשירותים בצעד מהיר כדי להבהיל את מי שיחכה לי שם, אף-אחד. לחצתי על המפסק כדי להדליק את האור אך הוא לא פעל- באמת מוזר שגבריאל שכח לכבות את המפסק של המעבדות למעלה... כאשר נכנסתי באיטיות לשירותים כי הייתי חייב לברר מה הולך שם, דמות חלפה מימיני במהירות! נרגעתי כאשר גיליתי שזו הייתה בבואתי הכהה בראי וכבר החל להתבהר לי מקור הצליל שבאופן אירוני התמזג היטב עםסערת-הרגשות שהתחוללה בי;ובכל-זאת ניגשתי לתא היחיד שדלתו הייתה סגורה- רק כדי להיות בטוח. מסיבה שנראתה אפילו בשבילי לא-ברורה ודי עלובה, רכנתי בשקט כדי לא להשמיע קול וניסיתי להציץ מתחת לדלת התא כדי לראות אם אני מבחין ברגליים או משהו; היה קשה לדעת בוודאות בחושך, אבל נראה היה שאין שם דבר. ניגשתי בזהירות לדלת והנחתי בשקט את ידי על הידית- ידעתי שאם אפתח את הדלת באיטיות בטוח יישמע קול ואם יש משהו בתא, עדיף שאני אפתיע אותו ולא הוא אותי. נשמתי נשימה עמוקה, ממש כמו בסרטים והבחנתי ברעד קל שעבר בגופי- לעגתי לעצמי. טרח! בעטתי בדלת ולפני שהספקתי להבחין אם יש משהו בתא היא פגעה בקיר, חזרה ונסגרה עד כדי סדק. 'טיפש' אמרתי לעצמי, לא ראיתי כלום- עכשיו אם יש שם מישהו, הוא בטוח יודע שאני כאן. התרחקתי כמה צעדים וסקרתי את סביבתי, אולי אמצא איזה מטאטא או משהו להתגונן למקרה הצורך ובסופו של דבר כדי שיעניק לי מעט ביטחון.

לא היה שם דבר... ואז שמתי לב שנסחבתי כל הדרך עם התיק שלי- הורדתי אותו מכתפי ואחזתי ברצועה, יש בו כמה ספרים, הוא יוכל אפילו לגרום כאב אם יפגע במישהו ואם לא, או לפחות לעכב אותו- אולי אצליח לחנוק אותו עם הרצועה. בהזדמנות אחרת הייתי צוחק על עצמי ולמחשבותיי הילדותיות, אך באותו הרגע זה היה הדבר היחיד. ניגשתי שוב לדלת באיטיות כשהתיק בידי מעניק לי מעט ביטחון, המשכתי לאחוז בדלת כאשר פתחתי אותה במכה ובידי השנייה הרמתי את התיק מעל כתפי, 'מה חשבתי לעצמי?' הייתה השאלה הראשונה שעברה לי בראש כאשר התא כמובן היה ריק ונתברר לי שהקול ששמעתי נבע מהאוורור שפה. השבתי את התיק לכתפי כשקול חריקה מקפיא דם נשמע מחוץ לשירותים, חשתי שליבי מתחיל להלום במהירות; ושוב אחזתי בתיקי בהיכון, לאט, לאט, מתקדם ליציאה מהשירותים, הולך כמעט על קצות-האצבעות. נצמדתי לקיר שצמוד למשקוף מבחוץ והתקדמתי בדממה לעבר הפינה, מביט סביב לוודא שאין איש מתכוון להפתיע אותי וכל הזמן משיב את מבטי לכיוון אליו התקדמתי- לעבר הדלת של אולם האומנויות. לבסוף החלטתי שעלי לאזור-אומץ וגמרתי אומר לספור עד עשר ואז להתקדם לעבר הדלת ללא חששות- פתאום אי-ידיעת השעה הציקה לי; התחלתי לספור בלב, 'תשע... עשר!' התקדמתי בהחלטיות משהו, אך עדיין בשקט לעבר הדלת. החלל שבפנים היה חשוך וגדול מדי כדי שאוכל לדעת אם יש בו משהו; בלעתי רוק ופתחתי באיטיות את הדלת, מעט אור מדלת הזכוכית והחלונות שבעומק, בקיפול החדר, נפרש על כל השולחנות והכיסאות ומה שלכל הרוחות יש שם, הרבה צללים לא ברורים היו למול עיני ולא ידעתי למה הם שייכים, חששתי שמא אורבים לי בפנים, אבל האולם גדול מדי כדי לראות את כולו. קול זר הגיע לאוזני מבפנים, התרכזתי בקול מנסה לבודדו מקולות אחרים שגם ככה כמעט ולא היו שם- זו הייתה רוח. 'משהו פתוח שם' חשבתי בשמחה שהייתה רגעית בלבד, כי אולי אני יכול לצאת דרך הפתח הזה, אבל יש סיכוי שווה לפחות שמישהו חדר דרכו בלי שיכולתי לשים לב, הפחד שב אלי ונשארתי עומד, בוהה לחלל החדר- מנסה לחדד את קווי הצללים ולהבין את המראות במדויק אבל הייתי צריך אור! שלחתי את ידי בין הארון לקיר, חש בכאב חד שמפלח בה במקביל לקול התנגשות מתכתי ומצמרר ובלי לשים לב לכאב גיששתי בקיר עד שמצאתי את המפסק והרמתי אותו. האור נדלק והאיר דיו כדי שאוכל לראות את כל האולם- הוא היה ריק מאדם; והנה הבחנתי מעל לדלת הזכוכית באחד החלונות, הוא היה פתוח! אושר רב מילא אותי! פחדיי שכחו ובמהירות הצמדתי שולחן כבד לדלת כדי שאוכל להגיע לגובה החלון, מתעלם מרעש הגרירה המזעזע בדממה שמילאה את החלל הריק. קפצתי על השולחן וכבר תכננתי במוחי איך אעבור מבעד לחלון שלא היה כל-כך רחב ובלי לשים לב כלל לשריטה המאדימה שלאורך ידי, תפסתי בשני צידי החלון והרמתי את עצמי- עיני חשכו, הוא היה מסורג.

כל החלונות היו מסורגים ובעודו מביט כלפי חוץ מבעד לחלון בתקווה לראות מישהו ברחוב שיוכל לעזור לו, התאכזב עוד יותר לדעת שקיר אבן מקיף את המבנה כחומה, כדי ליצור מין חצר פנימית שאין לראות מחוצה לה או לתוכה מבחוץ- גודלו הרב של המבנה הריק הגביר את הבדידות כאשר ראה שאין ביכולתו ליצור קשר-עין עם שום אדם מבחוץ;

ואז הוא כמעט מעד בבהלה כאשר קולות אלימים של ניסיון פתיחת דלת הלובי נשמעו מחוץ לאולם האומנויות- 'לא הגיוני' הוא חשב לעצמו בידיעה שהבחין שהשערים החיצוניים סגורים. אך חששו התחלף בשמחה כאשר הסיק שאולי מישהו פתח את השערים ועכשיו קצת מתקשה עם הדלת והוא החלרץ לעבר הלובי, קולט בזווית עינו ביציאה מהאולם את הסולם שנח בין הארון לקיר ופצע את ידו מקודם. אך כאשר יצא מהאולם החל להאט, שמיעתו כבר התרגלה לדממה שאפפה את המקום שאמנם נמצע באמצע העיר, אך באזור שומם ושטחו מבודד ומגודר והוא הבחין שבמקום גדול שכזה אף-פעם אין שקט גמור ורק כל-מיני קולות חלשים ולא-ברורים מציפים סביב, מה שגורםלהרגשהשכל-הזמן יש מישהו מסביב... אבל דעתו הוסחה כאשר הבחין בצורה לא ברורה בדמות כלשהי שנראתה כמנסה להביט מבעד לדלת המבנה מבחוץ, אל תוך הלובי. הוא חייך בשמחה והתקרב, כי לא היה בטוח שהדמות יכולה לראותו כאשר ההשתקפויות בזכוכית מפריעות כך.

מוזר... כאשר היה מרחק מטרים ספורים מהדלת, הדמות נעלמה מעיניו, בחוסר-אמון מסוים הוא הרחיק מעט את ראשו לאחור מנסה להביט מכמה זוויות שונות משום שאולי ההשתקפויות מתעתעות ולמרות זאת לא ראה דבר; מבלי לוותר החליט להתקרב אל הדלת ולהביט צמוד לזכוכית; הדבר הראשון שבו הבחין היה שהשער החיצוני היה סגור כמקודם, ממש כשהתכוון לפנות מהדלת בייאוש מוחלט, הוא הבחין בדבר-מה נוסף, דמות. 'איך זה יכול להיות?' שאל את עצמו כאשר ראה את הדמות מתהלכת בסהרוריות משהו בין דלת המבנה הסגורה לשעריו החיצוניים, ממש כאילו גם אותה נעלו, רק בחוץ; פתאום הדמות נעצרה מהליכתה והסתובבה לעברו, הוא כמעט נרתע כאשר הבחין במבטו התימהוני של האיש והלה לעומת-זאת רק בהה בו.

גם ככה מצבו היה די נואש והוא לא רצה לוותר על ההזדמנות ולכן החליט לנסות לסמן לו- הוא נופף בידו האחת לשלום והביט החוצה וכמעט מבלי-להאמין ראה את האיש מנופף לו חזרה, רק שהיה משהו לא-טבעי בתנועותיו, משהו איטי מהרגיל. הוא החליט לנסות שוב, הרים את שתי ידיו ונופף בתנועות רחבות והאיש שבחוץ אחריו. הוא לא הצליח להבין בדיוק מה קורה 'אולי האיש חושב שזו השתקפות שלו עצמו בדלת?' הרהר ולכן החליט לעשות תנועה יותר ברורה. אז הוא דחף את הדלת בכוח כשלוש פעמים, לרגע לא עלה בדעתושאולי הדלתנפתחת מבפניםוהשיב מבטו החוצה. באופן-מוזר מאד הוא הבחין באיש עושה בדיוק אותן תנועות כמותו רק בלי דלת - ממש כאילו הוא מחקה את תנועותיו 'ואולי זו בכלל ההשתקפות שלי עצמי?' חשב רגע בחוסר-ביטחון, אבל כשהביט כלפי חוץ שוב התנפצו מסקנותיו- האיש הפנה את מבטו מהדלת והחל ללכת. בעוד הוא, צועק לו ומנסה לקרוא לו, מופתע שהוא מעיז להפר ככה את הדממה, הדמות הלכה ויצאה מטווח ראייתו. הוא מצידו לא וויתר והחל לרוץ לאורך הקיר שבו הדלת כדי להספיק לתפוס את האיש בדלת השנייה. הוא הגיע לדלת השנייה ובגלל החושך לא הצליח לראות כלפי חוץ, אז הוא התקרב לדלת והצמיד את פניו לזכוכית ובום! פרצוף מרוט התדפק בדלת בעוצמה וגרם לו להירתע כך שנפל אחורה. הפרצוף רק נקלט במחשבתו וזרע בה אימה איומה, זה היה פרצוף מפלצתי והוא לא התכוון לחכות שהוא יגיע אליו; הוא רץ מבלי להביט לאחור לאולם האומנויות שהיה פתוח וטרק מאחוריו את דלתהאולם בידיעה שהדלתות במבנה ננעלות מעצמן ושאת חלקן ניתן לפתוח מבפנים- הוא נכנס במהרה לחדר המעלית שבתוך האולם, ולחץ על הכפתור. דפיקות איומות נשמעו בדלת האולם בעודו חיכה למעלית, משהו מנסה לפרוץ לשם.

הדפיקות נמשכו והמעלית בוששה לבוא, במוחו שוטטה הדמות שהספיק בקושי לראות, ולבסוף הגיעה אליו- המעלית. הוא לחץ עלהספרה שלוועל סגירת דלתות והיא החלה עולה לאיטה למוקד- בעודו מביט בחיצים האלקטרונים שליד הצג המראה את ספרות הקומה, נעים לאיטם, הדהדו בפיר המעלית קולות דפיקה חזקים ולא-טבעיים. לבו הלם בפראות, גרונו היה יבש לגמרי בניגוד לזיעה שכיסתה את כל גופו. סוף, סוף! הוא הגיע, בריצה פראית החל רץ לדלתות המוקד כדי לנעול אותן מבפנים- החשיכה גרמה לו לחוש כאילו רץ על קרקע עקומה, הוא נתקל במשהו בדרכו ונפל על הרצפה, קול של צעדים מרוחקים אך מהירים נשמע מעבר גרם המדרגות והוא לא ידע להבחין מאיזה מהם. הוא התרומם בקושי ובזמן שהתקדם חש בכאב צורב בברכו- כאב שגרם לו להתקדם בצליעה. הוא הספיק לסגור את הדלת שבצד המעלית בזמן שכבר יכול היה לשמוע אפילו את הנשימות הכבדות מתקרבות ובאות. הוא התקדם בכל הכוחות שהצליח לגייס עם פצעו לדלת השנייה שהייתה ממול ובמרחק די קצר שבשבילו נראה כנצח ואיכשהו הספיק לסגור אותה בזמן. הוא נשען עליה ונשם כמה נשימות עמוקות כדי להירגע ואז פחד איום תפס אותו- הוא השאיר את דלת המעבדה בה נרדם פתוחה ומשם אפשר להיכנס למוקד. הוא שמע את הצעדים מעבר לדלת אליה היה צמוד בליווי קולות לא ברורים ולדאבונו לא ידע למקם אותם בדיוק. הוא נשם עוד כמה נשימות, אזר כוח והחל בצליעה מהירה ככל יכולתו לעבר המעבדה שהייתה בצד השני של המוקד... ככל שהתקדם הקול מבחוץ, ממש כאילו התקדם אחריו והלך והתחזק. הוא התקדם והתקדם מתנשם ומתנשף בעוד הקול מבחוץ הולך ונשמע כמתקרב אליו כל הזמן יותר. הוא חלף על פני המעלית ונכנס למעבדה- האור מהדלת הפתוחה היה היחיד שחדר לחדר הגדול וזה כלל לא הספיק להאיר את כל הכיסאות שבדרכו, שהרי הדלת הייתה בקצה השני של הקיר הארוך. תוך כדי תנועתו המהירה הוא שלח יד למפסק שהיה לצד כניסת-המעבדה למוקד והצליח ללחוץ על אחד מכפתוריו, בעוד חלק מהאורות נדלקו, צעקה מקפיאת דם נשמעה מחוץ למעבדה והיה נשמע שהיא קרובה ממה ששיער. בכוחות שלא האמין שיש בו הסתער לעבר הדלת בעודו קולט כל הזמן בחושיו את הקולות מבחוץ שמתקרבים ובאים...

הוא הגיע לדלת המעבדה בדיוק כדי לראות בקושי- דמות מתנפלת עליה מבחוץ במהירות והוא טרק אותה, מועד לעברה אבל בזמן כדי שהדמות לא תספיק לחדור, קול חבטה גדול נשמע מבחוץ. הוא היה שרוע על הקרקע מתנשם ומתנשף בקצב לא-נורמאלי מתקשה לעכל מה קורה סביבו, אבל לא היה לו די זמן כדי להבין- דפיקות אלימות הוציאו אותו ממחשבותיו וגרמו לו להתרומם ולחשוב על אמצעי-הגנה.

הוא החל מתקדם בצליעתו הארורה שעיכבה אותו והפכה אותו אף ליותר פגיע ממה שחש בהתחלה, אל המוקד הלוגיסטי ובפנים החל להביט סביב- המוקד היה גדול והיו שם מלא חפצים ורהיטים והוא ניגש לאחד הכיורים מחפש בלי להיות-בטוח מה, עד שמצא- סכין מטבח, לא גדולה, לא מרשימה, אבל מעט משוננת...

טרח! נשמע בדלת והסכין כמעט נשמט מידיו, הוא הכניס אותה למכנסיו וחזר להסתכל מסביב כשלעתים דפיקות הדלת מקפיצות בתוכו משהו. מבטו נח שנית על עמדת המזכירה והוא הבחין בהן- המספריים שהיו שפיציות, יכלו לשמש כלי-נשק יעיל יותר מהסכין, הוא לא האמין שמוחו עוסק בעניינים כאלו בכלל, אבל הדפיקות העצבניות הזכירו לו כל-פעם מחדש את מצבו והוא רץ ולקח את המספריים ואז רעיון מבריק עלה על דעתו! חצי-חיוך של תקווה עלה לפניו בעודו פותח את מחשב המזכירה בביטחון הולך וגובר שהרי המחשה היה רוב חייו,אך עמו בא דבר-מה מפחיד הרבה יותר מכל מה ששמע קודם, הדפיקות הופסקו; דממה ובמוחו התנגנה שורה משיר "ילד סינטטי כבוי מול מסך שדולק, תסתכלו לרוחבו איך הוא ריק- כבר שכחנו איך לשחק".

בעוד הקול של המחשב הנדלק היה היחידי שהפר את השקט והפר מעט את בדידותו, מוחו התמלא בשאלות מפחידות על מעשיו של האיש שמחוץ למוקד- 'ואולי זו בכלל אישה?'כלת-הרפאים של טים ברטון,המחשבה אף הטרידה אותו עוד יותר והוא לא הסכים לקחת אותה הלאה, המחשב נדלק.

בעצבים גדולים הוא דפק על שולחן העבודה ומייד נרתע כאשר קול נוסף על הדפיקה נשמע, אך לאחר-מכן הבין שהוא הפיל משהו: על המחשב הופיע חלון שבו שם המזכירה ומתחת הדרישה לסיסמא.

רחש פלש לאוזנו והוא הסתובב מייד והטיל את המהדק שהיה על שולחן המזכירה לעבר החלון, הוא יכול היה להישבע שמישהו, איכשהו, טיפס לשם וכרגע הוא מנער בעוצמה את הסורגים- המהדק פגע איפשהו באזור, אך קולות הניעור רק התעצמו; חריקות ונקישות מאיימות נשמעו מהחלון כאשר היה נדמה שהסורגים נתלשים לאיטם ואז הוא רץ לחדרון שמחלונו נשמעו הקולות, הרים כיסא והחל דופק אותו כנגד הסורגים, קול ניפוץ זכוכית נשמע 'יכול להיות שהחלון בכלל היה סגור?' שאלה מהירה חלפה במוחו במהירות ונעלמה, מפנה מקום לעיסוק המאומץ שבלהרים את הכיסא כשהוא בקושי עומד על רגלו הפצועה ואם זאת לדפוק על הסורגים, אך החריקות לא פסקו לרגע. אבל הנה הסיכוי שלו, חשב פתאום כאשר ראה את המחשב השני במוקד שנמצא בחדרון ומייד הוריד את הכיסא חזרה לקרקע וצלע לעברו. הוא הדליק את המחשב מנסה להתעלם מחריקות הסורגים שכל הזמן הגיעו אליו במודעות מעורפלת ואחז במספריים מבלי-משים בכוח כזה שהיד החלה לכאוב. המחשב נדלק, אותו חלון כמו אצל המזכירה, אך הפעם כתוב עליו "סטודנט" הוא ידע שאין צורך בסיסמא ולחץ על מקש הכניסה- החלונות עלו לאיטם, אך מה שהטריד אותו יותר היה שכרגע על החריקות נוסף עוד צליל, צליל מוכר שהביא עמו פחדים קודמים- הדפיקות האכזריות בדלת התעצמו בהרבה!

חלון תוכנת המסנג'ר שבה אפשר להתכתב עם חבריך נפתח- הוא תיקתק במהירות את כתובת הדואר-האלקטרוני שלו ואז את סיסמתו ובזמן שהמחשב העלה את התוכנה מבטו נפל על שעון המחשב, לפי השעון הזה השעה הייתה 12 וחצי בלילה והוא חשב לעצמו שאין סיכוי שעבר כה מעט זמן 'השעון הזה בבירור אינו מכוון!' הסיק ואז נפתח המסנג'ר- שמות מעטים מאד מהרשימה שלו היו מחוברים כעת והוא החליט לשלוח הודעה המונית לכולם ולתאר את מצבו במהרה, מקווה שיחזירו לו תשובה מייד, הם הרי היו חבריו. כעבור שניות ספורות קפץ אל מולו חלון של אחד המחוברים שהוא כבר שכח את שמו האמיתי, הוא התכוון לקרוא את ההודעה כאשר שמע תקתוק קל והמחשב כבה, איתו גם מנורת הפלורוסנט- 'הם ניתקו לי את החשמל', הזדעזע לגלות.

בלילות הבאים התמודד בכל-כוחותיו עם אלו המאיימים לפגוע בו, מתבצר במוקד הלוגיסטי כאילו היה בונקר ולילה אחר לילה עברו בעודו מנסה למנוע מהם להיכנס; עד שבאחד הלילות, כאשר כבר היה פצוע וחבול עד מאד, אחד חדר למוקד והוא תקע בצווארו את המספריים; כאב איום פילח את הצוואר רק לרגע ודם חם פרץ, הראייה הלכה והיטשטשה במהירות.

למחרת בבוקר, אב-הבית קם מוקדם כהרגלו והלך לאשכול-הפיס בו עובד, הוא פתח את מנעול השער למגרש שבו היה מבנה האשכול וגם מבנה בית-הספר אשר עובד איתם ממול; הוא ניגש לשערים החיצוניים של המבנה ושם לב שהם אמנם סגורים, אך לא נעולים על-ידי השרשרת,כבר מבחוץ הבחין בענף העבה ששכב על הרצפה ליד אחת מדלתות הזכוכית- הרוחות החזקות של אתמול בטח עקרו אותו. הוא מיהר לפתוח את השערים כדי לראות אם נגרם נזק נוסף והתקדם מהר לענף- כאשר הגיע בחן את הדלת ולשמחתו גילה שהסורגים הגנו עליה מהמכה.

הוא פתח את דלת המבנה הראשית וניגש לנטרל את האזעקה ואז גידף כאשר ראה שגם הלילה היא לא פעלה כמו-שצריך. כאשר נכנס הבחין בדלת אולם האומנויות הפתוחה ושוב רגז עלגבריאל ששכח לנעול את הכול כראוי, אך מחשבותיו התרככו כי הניח שהיה אתמול עייף מאד כשעזב.

לאחר שפתח את חדרו שלו המחובר לפרוזדור הקטן בכניסה לאולם, הוא ניגש למעלית כדי לפתוח את הקומה למעלה ולהכין אותה לאנשי-הצוות שיבואו. הוא חיכה למעלית עד שתבוא ואז נכנס ועלה. אור גדול חדר מבעד כל החלונות של המוקד הלוגיסטי. הוא התקדם בין המדפים הרבים וניגש לדלת של מנהלת-האשכול; בחדרון שבזווית עינו היה בטוח שהבחין במשהו. הוא חזר מעט אחורה והלך לעבר החדרון להפתעתו הרבה ראה משהו גדול על הרצפה תחת שולחן המחשב; זה לא הגיוני חשב לעצמו כי נראה היה שמדובר ב... הוא הבליע צעקה והקיא בצד כאשר הגיעה בסמוך למחשב- על הרצפה הייתה גופה. בעוד מבט חטוף הוא זיהה את מורה המחשבים של הילדים שעובד כל לילה באשכול ובצורה מחליאה החוויר ואז הכחיל כאשר ראה איך נהרג- זוג מספריים היה תקוע בצווארו וידו של לא אחר מאשר הוא עצמו, מכווצת על הידית שלהם בעיוות שנגרם על-ידי המוות זה בטוח.

השוטרים שהגיעו לאחר-מכן לזירת האירוע קבעו שהגופה שכבה שם כמה שעות בלבד.
 
מאת DREAM
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏13/‏04/‏2008 הפיה הטובה
 
לא אהבתי
למרות שסיגנון הכתיבה יפה
‏30/‏08/‏2009 פנחס
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 2 תגובות
 
  תגובות  
  זו האווירה שמשרה
הפיה הטובה   - ‏13/‏04/‏2008 23:03 
1.
  חחח,
Dream   - ‏14/‏04/‏2008 11:25 
2.
 




חיפוש מותאם אישית של
חדרי משחק
משחק הממלכה
פורומים
חץ הזמן - סולאר קטאליסט
הורדות למשחק התפקידים חץ הזמן
סולאר קטאליסט מוצרים
הרפתקאות חץ הזמן
כתבות חץ הזמן
קדימונים וטיזרים
חוקרי חץ הזמן
ממלכות עתיקות - הפורטל
דרושים באתר
כתבות
כתבות מתורגמות
סיפורים
מיתוסים
אישים בהסטוריה
הספרייה
ביקורות סרטים
מיניאטורות
גלרית גולשים יוצרים
משחקי לוח וקלפים
מוזיקה
לוח אירועים
ספריית סרטים
קורסים וחוגים
קישורים
משחקי תפקידים
עולמות וערים
מילון מונחים משחקי תפקידים
דמויות
כלי נשק וחפצי קסם
הרפתקאות
משחקי מחשב
הורדות ועזרים
משחקים ברשת
משחקים
אוצרות הממלכה
יריד הממלכה - משחקים
רקעים לשולחן עבודה
שומרי מסך
משחקים סלולאריים
חזיונות וידאו
רדיו - טרובדור
קהילות - משחקי תפקידים
עולמות
כללי
Senctus Bellum
דמויות
סיפורים
גזעים
באנרים
לוח יד שנייה
משכילון
הקליידוסקופ
חברים באתר
  ערוצי RSS
  חיפוש באתר  
 
 
 
 
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות