גולשים כרגע באתר
‏יום שני ‏16 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
פרופיל
Dea Amabilis
In its early history, Ephrata was a pleasure resort - Wikipedia
שלח הודעה
בלוגים אחרונים
כותרת בלוג
שלושה שירים
"אסורה" ו"The Cat"
"בתוכי" ו"לא תוכל"
Flamenco
הבדידות
"לא עוד" ו"כאב"
קרב
04.06.2008
מסדר השמש - סוף מלחמת השבטים
מסדר השמש, אפילוג
מסדר השמש, חלק שלישי - אמונה
מסדר השמש, חלק שני - הדחייה
מסדר השמש, חלק ראשון - פגישת האלה
"מאולץ" ו"Complicated"
על החול
 

קהילות - משחקי תפקידים > סיפורים

מים קרים


1/12/2008
זה הסיפור שכתבתי לתחרות של סטימצקי. מאחר והוא לא עבר את השלב הראשון, אני מניחה שמותר לי לפרסם אותו.... הייתי שמחה לשמוע ביקורות עליו.
 
 
 
 

דירוג מאמר
צפיות: 7436

אני נכנסת לאט לתוך המים הקרים.

העיניים שלי לא זזות ממנו, אפילו לא לשנייה אחת. אסור להן.

הוא שוכב, נשען על מרפקיו, רגליו משתכשכות בתוך המים והוא מחייך אליי. המבט שלו תמים, נאיבי עד כדי גיחוך. אני מקלפת מעליי את החולצה; אסור שהוא יאבד עניין.

אני מחייכת אליו, חיוך מכני אך הוא לא מבחין. הוא חדש אצלי.

הקליינטים הותיקים יותר כבר מכירים את הרוטינה. הם גולשים בקלילות הלאה, מנצלים כל דקה שיש להם איתי. אני יודעת מה הם רוצים.

העבודה שלי לא קלה. צריך תמיד לדעת למשוך אותם אליך. את רק אחת מבין מיליונים, מיליארדים. התחרות קשה. אמנם הצלחתי להשיג לעצמי מעגל לקוחות, עקביים ומחויבים, אבל בינינו, זה אף פעם לא מספיק. תמיד צריך למצוא עוד אחד ועוד אחד. כל דקת קיום גוררת כמיהות עזות לדקת קיום נוספת.

אני קופצת מלקוח ללקוח, לוקחת נשימות עמוקות ומחייכת.

והוא, זו הפעם הראשונה שלו באזור שלי. לא ראיתי אותו מעולם, עד הרגע בו התיישב על שפת הבריכה שלי. העצים סביבנו גבוהים ועתיקים, אצבעותיי הארוכות והמסורות. השקעה על דקורציה תמיד עזרה להשיג עוד לקוח.

הוא לא מכיר את התהליך, עוד מהסס. זה בסדר מצידי, אני הרי רק צריכה שהוא יהיה כאן, שיבלה איתי את זמנו. הרוח הקלה מבדרת את שערי; זה תמיד עובד עליהם. חשוך מסביב, כבר למדתי לנצל כל אחת ואחת מיכולותיי. כמובן, במשחק בו המתחרים רבים כל כך, אם לא תלמד את החוקים מהר, תעלם.

אני מביטה עליו, מנסה לנחש מה יגרום לו להישאר. לקרוא לו אליי? לפתות אותו? להיות עדינה ותמימה? אסור לוותר על הזדמנות ללקוח חדש. הם כל כך סבוכים, כמו שיח קוצני; תפטר מקוץ אחד, ותמיד תגלה מאחוריו אחד אחר. אסור להידקר. אפילו פעם אחת יכולה להרוס את הסיכויים לאסוף לקוח חדש למעגל. אני משתמשת בקלפים שלי בזהירות.

הוא מסתכל עליי, לא מעיז להפנות את העיניים שלו למקום אחר. הוא נראה כל כך מבולבל. הרבה זמן לא פגשתי אחד כזה. הגברים בזמנים אלו כבר לא תמימים. הם יודעים היטב מה הם מחפשים אצל אישה, במיוחד אצל אחת כמוני.

אני מחכה שיאמר משהו, שיראה סימן, שיטווה דרך. כל מילה שלו תעזור ברגע זה, והוא יושב שקט.

אני לא נותנת לעצמי לאבד סבלנות. אסור להבהיל אותו, אסור שידע מי אני. אסורים עליי כל כך הרבה דברים. לפעמים אני תוהה אם יש אמת במגבלות העתיקות. מה יקרה אם אגלה לו הכל?

אני נרעדת. לא, זה אסור. לא אתן לעצמי להיות לקורבן, רק בגלל קצת סקרנות. אני מנערת את המחשבות המסוכנות מעליי ומתרכזת במשימה שלפניי. יש לי אמון בעצמי, זו הרי לא פעם ראשונה, אף לא שנייה או שלישית. זו גם ודאי לא תהיה האחרונה, אם הכל יעבוד כמו שצריך.

אני מביטה בו, מביטה עמוק. אולי הוא צריך דחיפה קטנה? הוא נראה כל כך מבוהל והמום, יושב על שפת הבריכה ובוהה בי. אני מחייכת אליו בשנית, מנסה לנסוך בו מעט בטחון.

אני נושכת רק אם הם רוצים שאנשך.

אינני רוצה להיות זו שתאמר את המילה הראשונה, זה יכול להיות מסוכן. לעיתים רבות, זה גם עלול להיות בלי הפיך. אני יכולה להיות הרבה דברים, אבל פזיזה וחסרת זהירות לא נכנסים לרשימה שלי.

אני מתחילה לחשוש שבמקרה הזה לא תהייה לי ברירה, אלא לחרוג מכללי הזהירות שקבעתי לעצמי כבר לפני יובלות.

אני מתקרבת אליו בתוך המים, ממשיכה לחייך. הוא מסתכל עליי, מחייך, לא בטוח. אני משעינה את זרועותיי על האדמה לידו, מבליטה את השדיים. זה חייב לגרום לו להגיב. זה עבד עד כה על כולם.

הוא בוהה בי, מלקק את שפתיו, נבוך. אני לא מורידה את החיוך מעל שפתיי, מנסה לעודד אותו לומר משהו.

הוא לא אומר מילה.

אני מתייאשת. הוא אחד המסובכים ביותר שעברו אצלי. אני מחליטה שאין ברירה אחרת, אני חייבת להגיד משהו.

   "אתה לא אומר הרבה, מה?" אומרת והחיוך מתרחב.

הוא מרכין את ראשו, משכשך רגליו במים באי נוחות. אני עומדת לפצות את פי שנית, אבל הוא מקדים אותי.

   "כן. את לא הראשונה שאומרת לי משהו כזה.." הוא מודה בלחש.

אני טופחת לעצמי על השכם מנטאלית "באמת?" אני אומרת בקול תומך "מה עוד אמרו לך?".

הוא פולט אנחה קטנה "נשים מלחיצות אותי," אמר בקול קטן ונואש "אני לא יודע מה להגיד להן.".

אני מלטפת את הברך שלו באיטיות, מנחמת, מעודדת אותו להמשיך.

   "ו... אף פעם לא.... אף פעם לא נישקתי אישה..." הוא עצר ולקח נשימה עמוקה "אני לא חושב שמישהי אי פעם נמשכה אלי.".

הוא לא מזיז את היד שלי מעליו, אני אוזרת אומץ ומתקרבת עוד. אני עומדת מולו, ידיי על ברכיו "אני חושבת שאתה טועה..." אני לוחשת בקול הכי מפתה שלי.

הוא מרים את מבטו אליי. הוא נראה מופתע, כאילו רק עכשיו שם לב עד כמה אני קרובה.

הגרוגרת שלו עולה ויורדת באיטיות "מה... מה גורם לך לחשוב ככה..?" הוא נשמע חלוש.

אני מתקרבת עוד, נצמדת אליו "אני מביעה דעה.." אומרת בקול קטיפתי ונועצת בו מבט.

המבט שלו יורד אל שדיי החשופים ועולה מהר בחזרה. הוא מכחכח בגרונו, שומר על שתיקה.

   "למה שלא תכנס למים?" אני מציעה בתמימות "תתרענן קצת.".

הוא מעיף מבט אל המים הצלולים, גופו נרעד "לא קר לך...?" הוא שואל, טובל את אצבעו ומושך אותה אליו מהר בחזרה.

אני מצחקקת ומחייכת אליו "לא," עונה ללא היסוס "גם קור הופך לחום, אחרי שמתרגלים אליו.".

הוא מביט שנית אל המים, לוקח נשימה עמוקה ומחליק באיטיות פנימה. שיניו נוקשות והוא מחבק את עצמו, מביט בי. לפתע, כמו נסך הקור אומץ באיבריו, הוא מושיט את ידו ומושך אותי לעברו. אני מרימה את מבטי אליו ומחייכת כמעט בביישנות. אני נמוכה ממנו, אבל זה לא מפריע לי. הוא כורך סביבי את זרועותיו באיטיות, מצמיד אותי אל גופו הרטוב. אני מרגישה אותו רועד כנגדי, אם מקור ואם מהתרגשות.

הוא פולט אנחה ומרכין את ראשו, מביט אליי "אני מרגיש בודד כל כך..." הוא ממלמל.

עיניי נועלות את עיניו במבט ולפתע זורחת עליי ההבנה. הוא חושף בפניי את האמת הכאובה ביותר שלו, הוא אינו מנסה לשטות בי. הוא באמת שונה מכל האחרים.

לבי נצבט בקרבי, המומה. כל כך הרבה זמן לא הצליח אף אחד מהם לגעת בי באמת. אני נאנחת, מלטפת את ראשו. מנסה להחזיר אליי את אדישותי המגוננת.

אסור להקשר אל הלקוחות; האיסור החמור מכולם.

הוא מחזיק אותי צמודה אליו, כמו מנסה לשאוב כוח מגופי. לפתע אני מבינה שאין כל התרגשות בחיבוק הזה, אין שום נימה של ארוטיות. הוא רק מנסה להתנחם, להתחזק. אני נרעדת, לא יודעת מה לעשות. הרבה יותר קל לנקוט בעמדת המפתה, זה מה שלמדתי מהתנסויותיי עד כה. אינני יודעת מה לעשות, איך לנחם אותו, איך למשוך אותו אליי. אני נמלאת פחד מכישלון. אסור לי, אסור לפספס אותו. פספוס אחד יכול להיות הסוף שלי.

אני לא מעזה להוריד ממנו את מבטי, אפילו כשאני מרגישה דמעה חמה זולגת לה באיטיות במורד הלחי. הוא מביט בי, המום, מרים את ידו אל פני ומוחה את הדמעה. העצב שלו נטמע בתוכי, מחלחל כרעל בעורקי. לפתע נופל עליי כל כובד קיומי העגום. אני מנסה לעצור את הדמעות, אבל לא יודעת איך. מעולם לא בכיתי בעבר.

הוא נראה חסר אונים, מלטף את פניי "לא, לא..." הוא לוחש "אל תבכי, לא התכוונתי שתבכי...".

הכנות התמימה שלו נוגעת ללבי, אך הדמעות לא מפסיקות לזרום. גופי נרעד מכוח היפחות שבוקעות כעת מגרוני. הוא מצמיד אותי אליו, מלטף את גבי ומנענע אותי לאט, משעין את סנטרו על קודקודי.

לפתע אני מרגישה את גופו נמתח ומזדקף. אני מביטה אל תוך עיניו, לא מוצאת את אותו חוסר אונים ועצב שראיתי בהן קודם. הוא מחייך אליי ומנשק ברכות את לחיי.

פניו נראות שלוות פתאום, מלאות באומץ ובטחון שלא היו בהן קודם. אני מתגמדת לאט בכאב והוא כמו נמלא כוח מחולשתי, מהרצון לגונן עליי. הוא מוחה את דמעותיי בעזרת אגודלו, עדין כנוצה.

אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את הרעד שעוד עובר בגופי. עיניי נעוצות בשלו, נעולות במבט הרגוע והלא צפוי שצץ בהן פתאום. אני מביטה בו שניות ארוכות, ואז סוגרת את המרחק בינינו במהירות, שפתיי נצמדות לשלו. הוא מניח לי לנשק אותו, אך עד מהרה נרתע וסר אחורנית.

   "לא..." הוא ממלמל "את... את לא צריכה לעשות את זה.".

אני נושכת את השפה התחתונה, כמעט עד זוב דם. האם הפזיזות שלי תעלה לי ביוקר? אינני מצליחה להבין מה גרם לי לקפוץ עליו ככה. אני מבולבלת, מעולם לא אבדתי את השליטה על מעשיי. תמיד ידעתי בדיוק מה אעשה. איך הוא הצליח לבלבל אותי כל כך?

אני פוסעת לאט אחורנית, לא מסירה ממנו את עיניי, עד שאני נתקלת בשפת הבריכה. גבי נצמד אליה, כאילו הייתה שריון מגונן. הלב שלי הולם בחוזקה, כאילו עוד שנייה יפרוץ מתוכי, בורח מהגוף הסתמי שכולא אותו. איברי מרגישים זרים לי, כמו שאלתי אותם מגופותיהם של אחרים. אני שורטת את זרועותיי בחוסר מודעות. אני פותחת את פי ומיד סוגרת אותו בשנית, לא יודעת מה לומר.

הוא מרכין את מבטו, מדשדש במים "אני מצטער..." הוא לוחש "לא התכוונתי לפגוע בך...".

אני בוהה בו, הדמעות שוב חוזרות לזרום. אילו חיים חסרי משמעות אני חיה? מתקיימת רק כדי לשרת אחרים, ללא רגע לעצמי. אני מנגבת את דמעותיי וממשיכה להביט בו. מה הוא יודע על בדידות? עוברת מחשבה מרירה במוחי.

   "את... את בסדר?" הוא שואל, מביט בי בחוסר אונים.

אני פולטת צחוק קצר ומכוער "לא, אינני בסדר," משיבה "מעולם לא הייתי בסדר.".

הוא מתקרב אליי צעד אחר צעד, מהסס "אני יכול לעזור...?".

אני מושכת בכתפיי "אין שום דרך שבה תוכל לעזור לי. נועדתי להישאר כאן, עד יום מותי.".

הוא נעצר, עיניו נפערות לרווחה. לאחר שעבר ההלם הראשוני, בחן אותי במבטו "את צעירה." קבע.

   "אני הרבה יותר מבוגרת ממה שגופי מראה," אני עונה "הסוואה היא טבע שני עבורי.".

אחת מגבותיו טיפסה אל על, כמו מנסה לכבוש את פסגת המצח. מבטו עובר עליי שנית, מתקשה להאמין. לאחר כמה שניות נד בראשו "אני לא מאמין" אומר בקול יציב ובוטח.

אני מושכת בכתפיי "אף על פי שהמילים דומות, אמון ואמת לא בהכרח מקושרים אחד לשני".

הוא שומר על שתיקה למשך כמה דקות ארוכות "ספרי לי עלייך".

אני נועצת בפעם המי יודע כמה את מבטי בעיניו "זה אסור." עונה בשקט.

  "למה אסור? מי קבע שאסור?" הוא אומר בתדהמה.

חיוך עצוב מעטר את שפתיי בטרם אני עונה "החיים. נועדתי לשרת אחרים, לא להיפך.".

הוא מביט סביבו, מבטו משתהה מעט על העצים העבותים, חוזר לאחר מכן אל הבריכה הקטנה. אני תוהה על מה הוא חושב. האם זה באמת חשוב? האם זו הדרך בה אני רוצה לחיות לעד, מתעניינת יותר ברצונות של אחרים מאשר באלו שלי?

כל חיי אני קופצת מלקוח ללקוח, ללא רגע לעצמי. כל שנייה של נשימה דורשת ממני לדעת בדיוק מה הרצונות הכמוסים ביותר שלהם, ואיך אוכל לעניין אותם מספיק בכדי שיחזרו שוב. ברגע הראשון שאהיה לבד, אחדל להתקיים. האם הקיום שלי שווה את כל הסבל והבדידות?

לא, אני מחליטה לפתע. מספיק שנים התקיימתי כך, מתעלמת מהכאב שסגנון החיים שלי גורר עימו. החיים האלו כבר אינם מספיקים לי ואם אינם יכולים להעניק לי יותר, אינני רוצה בהם עוד.

   "מי את באמת?" הוא שואל לפתע "איך קוראים לך?".

   "אני רק צל של יצור אנושי.." אני עונה בשקט "ולצללים אין שמות".

   "ואם אתן לך שם?".

אני צוחקת "האם למילים יש כוח להעניק לצללים גוף אמיתי, בשר ודם? האם בכוחן להעניק חיים אנושיים לאשליות הלילה?".

הוא נרעד "האם זה מה שאת...? אשליה?".

   "אינני משהו שייצר מוחך, אם לזה אתה מתכוון. אני אכן קיימת.." אני לא מסירה ממנו את מבטי, ציפורניי ננעצות באדמה מאחוריי "אבל קיומי תלוי בך, בנוכחותך...".

הרעד בגופו הולך וגובר "האם תכלאי אותי כאן לנצח?" הוא לוחש בחולשה.

זעם מחלחל בעורקיי "האם זה הרושם שהשארתי עלייך? האם אני מפלצת חסרת רגשות בעינייך?".

הוא מניד בראשו "לא... לא, אינני חושב כך... סלחי לי, דברתי בלי לחשוב...".

תוך שניות ספורות הוא מבטל את המרחק בינינו, מצמיד אותי שנית אל חזהו, זרועותיו עוטפות אותי בחיבוק דוב. הוא מנשק רכות את מצחי, מעביר את אצבעותיו בשערותיי "לו רק יכולתי לעזור לך...".

אני מרימה אליו את ראשי "עזרת לי" אומרת בשקט "אני מבינה כעת עד כמה הייתי עיוורת. כל חיי, מעולם לא חשבתי על בדידותי. רק חיפשתי עוד ועוד דרכים להתקיים.".

   "לא! את לא עיוורת. צדקת. יש לך זכות לחיות.".

אני מלטפת את לחיו "אינך מבין? אין לי חיים. אני רק טפיל הניזון מהתעניינותם של אחרים. עד היום לא הבנתי באמת עד כמה אני חסרת משמעות. הענקת לי שלווה, כעת אוכל סופסוף לנוח...".

הוא ממצמץ, ודמעה יחידה זולגת אל ידי "אסור לך לוותר.. את חייבת להמשיך הלאה!".

חיוך אמיתי ונדיר מנץ על שפתיי "זה בדיוק מה שאני עושה. אני ממשיכה הלאה".

אני מביטה לתוך עיניו פעם אחרונה, ועוצמת את עיניי.

 

הוא פקח את עיניו והביט סביבו. השמיכה נפלה מעליו במהלך הלילה, כנראה הסתובב הרבה בשנתו. הוא נשכב על גבו, משלב את ידיו מאחורי ראשו והביט אל התקרה.

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
‏02/‏04/‏2008 DarkKnight
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 9 תגובות
 
‏13/‏01/‏2008 02:55  מאת: Monk
אוקיי...
דבר אחד לפני שאני מתחיל... היית צריכה להגיד משהו על התוכן, או לעשות איזה הגבלת גיל או משהו P=

אני מבקש שתקראי את הכל לפני שתלחצי על מקש הX בזעם ותקומי מהמחשב לשתות משהו כדי להירגע (אם לא תקראי עד הסוף זה עלול לקרות...)
;)

אני אנסה לתת חוות דעת מנקודת מבט של שופט-

זה מה שקוראים אותו- סיפור קצר (תקני אותי אם אני טועה)
בסיפור קצר (לדעתי) קשה מאד לבנות סיפורים עם טוויסט מורכב- כמו בסיפור הזה.
יותר נכון להגיד, שכשמנסים להכניס סיפור עם טוויסט כמו כאן, זה אף פעם לא יצא כמו שצריך בסיפור קצר, מהסיבה הפשוטה שאין מספיק מקום לכתוב. ואני אסביר-

אישה שפתאום מבינה משהו על החיים שלה, ובמקרה הזה את מהות החיים שלה, לא מבינה את זה תוך ערב אחד או שני עמודים.
הזמן שלוקח להבין משהו כזה, הוא ארוך. זה לא תהליך קצר, וכשמנסים לדחוס את זה, זה לא יוצא טוב.

הערה אחת בקשר לסטייל-
"מקלפת מעלי את החולצה" גורם לזה להשמע כאילו היא מורידה משהו רקוב.. זה פשוט לא מתאים לדעתי. היה אפשר להשתמש ב"משילה" או אם רוצים לתאר את זה כמשהו יותר סוער אז "מעיפה" או "זורקת"

זה כל מה שיש לי להגיד, ואת צריכה להבין מזה שלא מצאתי שום דבר רע חוץ מזה...

מהמם!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אם בתחרות של סטימצקי זה לא עבר בשלב הראשון... כנראה שיש המון כותבים מוכשרים בתחרות.

רק להשתדל לא להכניס שינויים כל כך מורכבים בסיפור קצר- זו הסיבה היחידה שבגללה אפשר לפסול את הסיפור

בחיים לא הייתי מצליח לכתוב ככה.. אבל ביקשת תגובה אז נתתי- הכל ברוח טובה, ואני לא מבקר אף אחד.

אלעד
‏13/‏01/‏2008 13:58  מאת: הפיה הטובה
סיפור ארוטי ומותח אבל
היה לי קצת חוסר בעומק של הסיפור... אולי בגלל שזה בעצם סיפור קצר ואי אפשר להכניס אליו את הכל... נהניתי מאוד מהטוויסט הלא צפוי בסוף כי כשקראתי חשבתי על סוף אחר :)
‏13/‏01/‏2008 15:52  מאת: Dea Amabilis
הא הא!!!!! זה נותן לי להוסיף תגובה!! ><
אלעד - כן, זה בהחלט היה לי מאוד קשה, בגלל שזה חייב היה להיות סיפור קצר...
והתאור של ה"מקלפת מעליה את החולצה" נכתב ככה בכוונה ^^

שרה - טוב.... כנ"ל P=

ונראה לי שבאמת אף אחד לא הבין את הרעיון שמאחורי הסיפור.... אני אסביר...
הדמות הראשית היא בעצם חלום... ההנחה פה היא שחלומות הם בעצם יצורים חיים, שמתקיימים כמו טפילים - מזה שחולמים אותם. הם יכולים לעטות על עצמם איזו צורה שמתחשקת להם - במקרה הזה, של אישה....

אולי עכשיו זה נראה אחרת?
‏13/‏01/‏2008 16:31  מאת: הפיה הטובה
הממ.. לא הייתי מגיעה
לבד למסקנה שהדמות הראשית היא חלום.. רעיון מעניין.. אבל אהבתי את הסיפור גם בלי לדעת שהדמות היא בעצם חלום..
‏13/‏01/‏2008 16:56  מאת: darkknight
אה זה היה חלום
אני חשבתי שמדובר בזונה P-:
‏13/‏01/‏2008 17:05  מאת: Dea Amabilis
כן כן
הייתה לי הרגשה שלא הצלחתי להעביר את זה כל כך טוב....

וכן, זה היה אמור להיות מטעה כזה, שכל הסיפור יחשבו שמדובר בזונה, ואז בסוף יקלטו שזה בעצם בכלל לא העניין.... אבל זה לא יצא לי טוב =\

תודה רבה על התגובות!! ^^
‏13/‏01/‏2008 18:03  מאת: Monk
אז ככה
סליחה שהמתשתי במילה טוויסט, סה לא המילה הנכונה. אבל כמו שאמרתי, קשה לדחוס משהו מורכב כל כך בסיפור כזה קצר.

וזה באמת משנה את התמונה, ועכשיו כשהבנתי מה כונת הסיפור-
sorry... זה אפילו יותר קשה עכשיו לדחוס הכל פה. יכול להיות שזה היה יוצא יותר יפה אם באמת היית מסיימת במשפט כמו-
"משלב את ידיו מאחורי ראשו והביט על התקרה, מהרהר במשמעות החלום."
השלוש מילים האלה, באות להדגיש את זה שהעיניין המרזי הוא החלום... לפחות זה מה שאני חושב. אבל בכל מקרה, יפה מאד.

למה "קילפה" זה בכוונה? אני עדיין חושב ש"השילה" היה נשמע יותר יפה-
קילפה, כמו שאמרתי זה כמו משהו רקוב
השילה, זה יותר כמו משהו מפריע
‏14/‏01/‏2008 14:01  מאת: הפיה הטובה
אני דווקא חשבתי
שמדובר באיזה ערפדית שרוצה לקבל את מנת הדם שלה אבל הסוף שינה לי את התאוריה :) אחרי שקראתי את הסוף חשבתי שמדובר על איזה יצור טפיל שחי דרך אחרים.. אבל אם את אומרת שזה חלום אז זה חלום :)
‏14/‏01/‏2008 21:47  מאת: darkknight
אחרי שקראתי את זה פעם שנייה
היא באמת די מזכירה חלום
חבל שהסוף לא היה כול כך ברור לדעתי הסיפור די יפה חבל שהוא לו זכה הוא די טוב
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות