גולשים כרגע באתר
‏יום חמישי ‏18 ‏ספטמבר ‏2014
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
פרופיל
^Spike^
תמציתי; שונא חצילים, לטעות ולהפסיד. אוהב את נטשה.
שלח הודעה
בלוגים אחרונים
כותרת בלוג
NightAngle- המסדרים.
היסטורית הנוטרים
מתוך רשומות הנוטרים.
היסטוריית הנוטרים
a poem
 

קהילות - משחקי תפקידים > סיפורים

סיפור קצר (יש המשך :)


3/9/2007
כל פעם שארגיש יצירתי ואתיימר לכתוב משהוא שנראה לי שווה משהוא אפרסם אותו כאן
תגובות וביקורת יתקבלו בברכה אבל נא לא לקטול יותר מידי :)

דירוג מאמר
צפיות: 5203

פרולוג
 
הם עמדו אחד מול השני, כשלושים צעדים ביניהם אחד בצד של הירח
השני ליד הסמטה של הפאב.
 
הרבה עמד שם על כף המאזניים, שני צבאות מתכנסים עם מנהיגים שאפתניים
יותר מאי פעם, מי שינצח היום יביא למנהיג שלו כוח שהוא לא יכול לתאר אבל גם לא יוכל בלעדיו.
 
הדקות חלפו והם עדיין עומדים, סוקרים אחד את השני, מחפשים חולשה, מהמרחק הזה
קשה לראות את העיניים אבל כל שינויי ולו הקל ביותר בגוון של ההילה יגרור תוצאה קטלנית.
אי אפשר לנצח את השד חושב האיש מהצד של הירח, לעזזל, אי אפשר אפילו לצאת מרווח ממנו
אז למה כולם תמיד מנסים? לרגע היה נדמה לאדם בצד של הפאב שהוא הבחין בכתם צהוב מזערי
אצל יריבו, הוא מהסס, עוד טיפה מהצהוב הזה והוא שלי, חשב.
 
 פרק I
 
הכל התחיל כשהוא עוד היה ילד, 15 שנים אומללות של קיום.
למרות שכבר אז הוא ידע שהכל התחיל מבראשית, כשאלוהים העניק לכל אדם שבריר ממנו.
הוא ידע, הוא קרא את התנ"ך כמה פעמים אבל הוא גם האמין שהוא בין היחידים שקיבלו חלק
מעט יותר גדול מהשאר. אדם שנולד עם תחושה של ייעוד בוערת בתוכו הוא תמיד ככה, למה
הוא מיועד לא היה לו מושג ייעוד יכול להיות הכל: ממוות במקום ובזמן ועד סחיפת מיליארדים למאבק
עקוב מדם. זה גם היה כתוב שם אך קיווה יותר מכול שהוא יועד לחיים.
 
בגיל 17 הוא קיבל את ההצעה להתגייס, "אין צורך להתחייב עכשיו, רק הסכמה תיאורטית להתייצב כשהכל יתחיל"
"עוד כמה זמן ?" הוא שאל, התשובה הגיעה בצורה של משיכה ספקנית בכתפיים שמשמעותה היא מתישהו בין
עכשיו לאחרית הימים. "מה יוצא לי מזה ?".  "מה שתמיד רצית, מה שכולנו רוצים: ידע וכוח."
"אנחנו נצמיד לך מורה עד שתרוקן אותו ואחר כך, כשהכל ייגמר כל ידע שיהיה לי יעמוד לרשותך."
"אמרת ידע, מה עם כוח ?" "ידע זה כוח ילד, הנה שיעור ראשון חינם".
 
הדרך לאוטו עברה בהרהורים, רגליו נשאו אותו בין הסמטאות בעוד מחשבות מציפות את ראשו
"לרוקן מורה ?! מה לעזזל היא חושבת ? ואיזה מורה בדיוק, לא אחד מחבורת האפסים שדבוקה לה לתחת
אני מקווה... המפגרים האלה לא יכולים להדליק את הפלוצים של עצמם עם מדורה וכבר קוראים לעצמם 'מאסטרים'... הייתי מפרק אותם בלי לחשוב פעמיים, המממ אולי באמת נבקר אחד מהם הלילה, יהיה מעניין
לראות את הפרצוף שלו למחרת...".
 
לפג'ו היה ריח עשיר של עץ מראה בניחוח ווניל. הריח תמיד גרם לו לחייך, משהו עם זכרונות ילדות הוא שיער.
לקראת אמצע הדרך הביתה חזרו המחשבות, אך הפעם השעמום מהדרך העניק להן נופך מעשי...
"ידע ? תכף נראה.." כף רגלו החלה להרגיש כבדה על דוושת הגז בעוד שדה ראייתו החל להצטמצם
ידו הימנית נפרשה אל מול השמשה הקדמית וחלה לפזר ולקלוט אנרגיה בלתי נראית.
100 קמ"ש, העולמות החלו להתמזג והתחושה התגברה. 110, ראייתו התערפלה ונקודות שקופות החלו לרצד סביבו. 130, החיים החלו להיפרש לפניו הוא חש בציפורים
הישנות על העצים לצידי הדרך, פרפרי הלילה המחפשים חום ואור, אפילו חייהם הנמוגים של החרקים הנמרחים
על השמשה והפגוש נחרטו באחורי עיניו. 160 קמ"ש, הוא לא זכר מתי עצם את עיניו אבל רישום הדרך מעולם לא עזב אותו הוא ראה את הכביש חי ונושם מבעד לעפעפיו ולפתע הוא הבחין בהן, זוג עיניים מביטות לעומק נשמתו
כעיניהן של נידון המביט בעיני התליין, כשפקח את עיניו זה היה רק לרגע קט והעיניים עוד היו שם, גדולות ונוצצות לאור הפנסים אך כבר היה מאוחר מידי טעם וריח הדם העשיר בברזל ליווה אותו אל החשיכה.   
 
                                       

                                                                   ***
הכרתו חזרה אליו באתה פתאומיות בה עזבה אותו ובעוד שגחליליות שקופות מרחפות לו מול העיניים, הוא מצא את עצמו שוכב ובוהה בצבע המתקלף של חדר קטן.

ממבט חטוף בחלון ניתן היה להסיק שהחדר נמצא על קצה של צוק בלילה הכי שחור שנברא או שהוא משייט לו בחלל החיצון.

 

רק כשהתחלף השיר הוא שם לב שהוא לא לבד...

הוא אזר אומץ ופתח את הדלת, הסלון היה במצב עגום ביותר: הקירות בגוון אפרפר של רטיבות מנוקד בשחור של סתם לכלוך, החלון היחיד והגדול שמשמאלו היה בעצם מסגרת גדולה אבל בלי הזכוכית והקישוט היחידי מלבד חיקוי מלא קורי עכביש של נברשת מימי הביניים (הייתה בה נורה צהבהבה אחת במרכז וגבישי פלסטיק פיזרו את האור) היה הציור  Day & Night  של אשר, דבוק בחציו לקיר.

בפאטיפון העתיק שהיה מוצב על שולחן תפור למידותיו התנגן השיר Killer Queen ולידו, על שרפרף קטן מישהו ישב שפוף מעל ללוח שח מט. "התעוררת יפיוף ?" הוא שאל בנימה שנודדת בין ציניות לסרקאזם והחווה בידו אל השרפרף מצידו הנגדי של לוח השחמט. "שלום ג'וני, הרשה לי להציג את עצמי, שמי הוא אזרמון ויש לי כמה תשובות בשבילך והצעה אחת. אבל קודם כל, המהלך הראשון שלך".מבט חטוף בלוח גילה מספר עובדות מעניינות: המשבצות היו בסך הכל בגוונים שונים של אפור במקום בשחור ולבן המסורתיים, לחיילים היה ניצוץ של שעשוע בעיניים והמלך...  "המלך הוא חמור !" עיניו האפורות של אזרמון נראו משועשעות במקצת, "האמנם ? רק אל תגלה לאף אחד" בחצי חיוך, ג'וני החל לסקור את הלוח ולבסוף החליט לשלוח את החייל שמגן על החמור שתי משבצות קדימה.

אזרמון שילח את החייל שמעל הרץ ובכך שיחרר את המלכה. "עכשיו, שאל בני ותען"  המהלך הבא של ג'וני היה להעביר את הפרש לעמדה המכסה את החייל הראשון. "אני מת, שם בחוץ ?". "ממהר לאנשהו ? לא, עוד לא."  החייל מעל הפרש הימני של אזרמון לקח משבצת קדימה. ג'וני שחרר את הרץ השמאלי בתשובה. "אז מי אתה, השטן ?". "הו לא ידידי, למרות שאני בטוח שתעריך את חוש ההומור שלו כשתפגוש אותו". "איפה אני עכשיו ?, מה המקום הזה בכלל ?" "כרגע אתה במה שהמדענים שלכם היו מכנים 'מרחב פלאנק' ז"א המקום שנמצא באופן כה נוח בין סוגי המציאות השונים, אמנם הגעת לכאן בכוחות עצמך או ליתר דיוק בטפשות של הרגע אך בתור אופרטוניסט מובהק פרשתי עליך את חסותי מפני שאר דיירי המקום שכנראה והיו מוכרים אותך למרבה במחיר." החייל שמעל המלכה של אזרמון לקח שתי משבצות קדימה.

"בתור אופרטוניסט, איזו הזדמנות אתה חושב שאני מגלם בשבילך ומה גורם לך לחשוב שאני מעוניין לשתף איתך פעולה ?". "אתה מגלם הזדמנות מעולה ועליה תשמע בקרוב ואני בטוח שתסכים לשתף איתי פעולה מהסיבה הפשוטה שאין לך שום דבר יותר טוב לעשות..." המשחק נמשך בשתיקה ובצורה סימטרית לחלוטין וככל שג'וני ניסה להפר את שיווי המשקל במשחק, אזרמון באורח פלא הצליח תמיד להשיב את האיזון: מקריב חיילים (כולם מלבד המלכה) כשצריך ואפילו מייצר מהלכי סרק ברגעים בהם השיג יתרון ממשי. לבסוף, כששניהם נותרו עם חמור ומלכה אמר אזרמון "על פי אופיו של המשחק אני מקווה שהצלחת להפיק את התשובות לשאלות שלא הספקת לשאול וגם הבנת את אופי השירות שיוטל שעליך לעשות בשבילי." "מי אמר שני בכלל..." "בוא פשוט נקרא לזה הכרת טובה בתור התחלה, בהמשך נוכל לקרוא לזה שותפות ומי יודע אולי יום אחד בני, (בתנועת יד רחבה וחיוך זאבי) כווווול זה יהיה שלך..." "בכל אופן, משימתך הראשונה מחכה לך, שים לב להכל כי יש לך הרבה מה ללמוד שם"

לפני שג'וני הספיק לפתוח אל פיו הוא כבר הרגיש כאילו גופו נכבש בין שני גלילים ענקיים ולרגע מבעית אחד הוא חש שהוא נמצא בשני עולמות בו זמנית אך הרגע חלף הוא מצא את עצמו כורע עם ריאות סחוטות מאוויר בוהה באדמה ועפר ושומע במעורפל קולות בשפה לא מוכרת.

בעודי כורע על האדמה ומנסה להתאושש מהחוויה, שמתי לב שאף אחד מהעוברים ושבים לא טרח להבחין בעובדה ש"הושרצתי" לתוך המציאות שלהם מתוך האוויר והמבטים הסקרנים ביותר להם זכיתי הביעו מחשבות כגון "למה האידיוט הזה יושב על הרצפה באמצע השוק ? ומה לעזזל הוא לובש ?!". לראשונה מאז התאונה (שמבחינתי קרתה לפני מילניום) הבחנתי  שבמקום מה שאמורים להיות שאריות של בגדים ספוגי דם אני בעצם לובש גלימת מסע עם ברדס (כן, כמו המכשפים מימי הביניים...) ו... הולך קומנדו מתחת ?!?! רשמתי לעצמי תזכורת להרוג את אזרמון עם החוש הומור המעוות שלו אם וכאשר אחזור מהמקום (מציאות ?) הזה. אחרי שהסדרתי את הנשימה סופית נזכרתי ששכחתי מתי אכלתי בפעם האחרונה וחוצמזה כבר התחילו לכאוב לי הברכיים מהאדמה הקשה אז קמתי והתחלתי ללכת בעקבות האף אל הדוכן שהאוכל שהוצג בו הריח הכי טוב.

מכיוון והמקום לא נראה לי מפותח מבחינה טכנולוגית הגעתי למסקנה שזוג ידיים ואפילו זוג ידיים שמאליות יכולות להיות בעלות ערך אם מסרסרים אותן באופן אטרקטיבי ועל כן, השארתי את הבושה בצד ופניתי אל הסוחר שמאחורי הדוכן. הצלחנו לתקשר בבליל של הברות ושפת הסימנים וסיכמנו של נוסחה של "עבודה = אוכל" וכך, ללא גינונים מיותרים הסוחר החביב הסביר לי מה המחיר של כל מאכל והלך לו לנמנם באוהל הקטן מאחור, נדהמתי למראה מה שפירשתי כעודף אמון מצד הסוחר (לימים גיליתי שהעונש על גניבה כאן הוא סירוס וגנבים ממין זכר יותר נדירים כאן מפילים לבנים). בסוף היום כבר קלטתי שהשפה בה התושבים מדברים היא בעצם ניב מוזר של אנגלית עתיקה מאוד ולשמחתי התברר שחלק מזערי מהמילים אני כבר מסוגל לפענח לבד. עם רדת החשיכה הגיעו ילדיו של הסוחר ובכוחות משותפים קיפלנו את העסק המשפחתי, העמסנו לעגלה והתגלגלנו הביתה.

כשהגעתי לבית הסוחר השעה היתה בערך חצות והייתי במצב קטטוני פחות או יותר. הסוחר הטוב שיכן אותי במרתף שלו ופרש לי מחצלת בין הירקות לחביות שהדיפו ריח של שמרים. עצמתי עיניים בציפיה גמורה להתעורר במחלקת שיקום צורה באיזה בית חולים.

 


                                                                ***

האמן הירושי נאגאטו ישב אל מול הקנבס שעתיד להיות יצירתו האחרונה והגדולה מכולן.

עבודותיו בלטו בייחודיות שלהן המלווה ברמת פירוט מדהימה והיו מפורסמות הרבה מעבר לגבולות יפן. במשך רוב שנות חייו הוא נדד ברחבי העולם, סופג נופים, מראות וחוויות שבהן היה משקה את היריעה עליה היה עובד ומלטש הכל עד לשלמות ועכשיו סוף סוף יוכל לנוח. הוא חש את הקנבס קורא לו, מרגיש עד כמה הוא צמא לתוכן, בד משובח מאין כמוהו ארוג כולו בידי אלינה, היחידה שאהב אי פעם.

בשלווה הוא עורך את כלי העבודה שלו: מכתב עם הוראות מפורטות והסברים שרק מי שעומד במקומו יבין בלב שלם, אקדח מאגנום 45 מ"מ וכדור הולופוינט שמילא שלושת רבעי ממנו במשחת שיניים. ברקע מתנגנת sorgens kammar, אותה מנגינה שליוותה אותו חלק ניכר בחייו. היה משהו תמים באופן שבו התנגן הפסנתר, כאילו נתנו לילד מוכשר במיוחד לנגן ללא תווים והמנגינה עוטפת אותו עכשיו בעוד הוא מוודא שראשו המגולח לראשונה מכל שיער ממוקם בדיוק אופייני אל מול מרכז הבד ושמערכת המאווררים עובדת הייטב מהצד השני. הוא עוצם את עינייו ונותן לרוחו להיסחף עם הקצב האיתי והממכר של המנגינה. עם התו האחרון הוא סוחט את ההדק.

וג'וני פוקח את עיניו.

המשך אולי יבוא...
 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
מאמר זה לא דורג עדיין ע"י גולשים , היה הראשון לדרג את המאמר
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 8 תגובות
 
‏12/‏03/‏2007 13:24  מאת: הפיה הטובה
Spike
שמחתי לשמוע שחזרת..
אני מאוד מקווה שתמשיך להמשיך יצירתי כי ההתחלה נראית בהחלט מבטיחה !
‏05/‏04/‏2007 08:32  מאת: קורלון לארתיאן
למה ההמשך אולי יבוא?
‏03/‏05/‏2007 20:55  מאת: Dea Amabilis
נשמע מעניין
מעורר סקרנו בהחלט... מה קורה בהמשך..
הייתי רוצה לקרוא עוד =)
‏02/‏10/‏2007 22:48  מאת: נטע
ממש טוב!
יהיה המשך?
‏05/‏10/‏2007 22:54  מאת: ^Spike^
כן, בקרוב...
למען האמת יש עוד חלקים כתובים אבל אני לא מצליח לעשות סדר בבלאגן (יותר מידי אפשרויות ורעיונות [תסמונת הדף הלבן...]
אבל ברגע שאני אצא ממשבר הכתיבה שנמשך יותר מידי זמן, מבטיח לשחרר את ההמשך.

אם יהיו הערות ספציפיות, ניתן לשלוח למייל שלי.
‏07/‏10/‏2007 15:26  מאת: Dea Amabilis
אווו הא....
אני לא מבינה כלום ממה שקורה.... מצויין!! XD
ממש מעניין... מסקרן לראות מה ימשיך (במיוחד כי אז אולי אני אבין מה לעזאזל מתרחש פה P=)
‏09/‏11/‏2007 18:33  מאת: Dea Amabilis
מבלבל ביותר
אני מניחה שבשלב כלשהו הכל יתחבר ואני אבין משהו בסיפור הזה? =)
בכל מקרה, כתיבה מעולה... זורם וכיף לקרוא =)
מחכה לעוד המשך!!
‏11/‏11/‏2007 12:20  מאת: הפיה הטובה
מורכב אך מעניין
ובאמת הגיע הזמן שתצא ממשבר הכתיבה שלך :)
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות