גולשים כרגע באתר
‏יום שני ‏16 ‏יולי ‏2018
הפוך לדף הבית   הוסף למועדפים
משחק הממלכה | פורומים | חדרי משחק | ממלכות אישיות | אוצרות הממלכה | משחקי תפקידים | ממלכות עתיקות | ראשי
צור קשר לוח יד שנייה   חברים באתר   בלוגים   אודות ממלכות   הרשמה   כניסה לחברים
 
צאט הממלכה קוביות משחק - זריקת קוביות פעילויות - משחק הממלכה הודעות פרטיות - חברים פורומים - הודעות אחרונות כרטיס אישי מה חדש באתר?
שלום [אורח] התחבר
 
פרופיל
Racovsix
טוב אני בנאדם מכדור הארץ, ישראלי גר איפשהו בנגב לומד בישיבה בדימונה ומאושר מהחיים.
שלח הודעה
בלוגים אחרונים
כותרת בלוג
אלול :)
ארץ ישראל שלי
נשארתי בבור
משפטים של מחשבה
חלום (שאינו) מתגשם
ליד העץ
מוות
אח קטן
עלילות גילגמש
רומולוס רמוס והווסדות רומא
בלדור ולוקי
בריאת העולם במיתולוגיה הנורדית
עצה לאביר
אנשי החלום
 

קהילות - משחקי תפקידים > סיפורים

הבעל שם טוב ואיש הזאב


3/4/2010

דירוג מאמר
צפיות: 7449

הבעל שם טוב ואיש הזאב

כשאליעזר שכב על ערש מיטתו, קרא לבנו ישראל, ואמר לו: "בני, הרשע מקיף את העולם בחשיכה, בעננים שחורים אשר עוצרים את תפילותינו. הוא בבשרינו וחלומותינו. אבל כל עוד אתה זוכר את שמו הקדוש של הקב"ה, הוא לא יכול לשכון בתוכך. אתה תנצל".

 

לאחר שאליעזר הלך לעולמו, יהודים אדיבים לקחו את ישראל לביתם, ושלחוהו לבית הספר.

אבל הילד לא יכל לשבת כל היום עם ראשו כפוף, קורא ולומד. עיניו פזלו לכיוון החלון, שם היה מביט אל המרעה היכן שהיער מתחיל. הרוח קראה לו – וכאשר המורה לא שם לב, הוא היה רץ, רץ ורץ, החוצה אל האוויר הפתוח, עף ברוח, אל העצים, עד שהמורה היה רודף אחריו, תופס אותו, ומשיב אותו חזרה אל שולחנו בכתה.

 

יום אחד, ישראל שמע את השמים והאדמה קוראים לו, וברח פעם נוספת, אבל הפעם המורה אמר: "עזבוהו".

 

וכך היה שהילד חי לבדו בטבע, ישן בחורים ואוכל דובדבנים. הוא למד את שפתם של החיות והציפורים והפך לחברם של כל היצורים החיים. לעתים היה עומד בשתיקה ומקשיב לדממה, ואז יכל לשמוע את האדמה שרה שירי הלל לה' אשר ברא את כולנו.

 

עכשיו הגיעה העת שישראל חזר לעולם האדם. הוא היה בן עשר. הוא קיבל את התפקיד לאסוף את הילדים לבית הספר, דופק על דלתותיהם וקורא להם לבוא.

 

ואז הוא היה מוביל אותם דרך המרעה, אוסף פרחים לזרים שהם היו קולעים בשערותיהם.  שרים ורוקדים, הם היו צועדים דרך היער, מנופפים בשלטים עשויים אורן מעל ראשיהם, עד אשר היו מגיעים לאחו הפתוח שם היו נעמדים בשקט במעגל. שם, בדממה, יכלו הם לשמוע את שירת האדמה שמהללת את ה' שאכן עשה הכול. ולבם הוציא תפילות אשר נורו כמו חצים אל הממלכה העליונה.

 

למשמע מזמורים יפים אלו, קם המשיח על מרפקו ותהה, "האם הגיע הזמן? האם הגיעה העת לחזור לעולם?".

 

והשטן, הרשע, ראה את אשר עומד להתרחש ושעוד לא היה אמור לקרות.

אז הוא בא בפני ה' ואמר, "תן לי לשלוח את ידי אל מול הילדים אשר יעצרו את מעשי הרעים".

ו-ה' אמר, "שלח ידך".

 

אז השטן ירד אל פני האדמה. הוא ניסה לגיס את החרקים, החיות והציפורים אל תוכניתו הנוראה, אולם אף לא אחד מהם פנה כנגד הילד ישראל, אשר אהב ונאהב עד מאוד.

 

כך היה, שליד הכפר בו התגוררו הילדים, היה חוטב עצים אשר קולל בקללה נוראה. יצור זה נולד ללא נשמה. בלילה, כאשר הירח זרח והאיר, הוא היה נופל על ידיו וברכיו. שיער היה מכסה את גופו. אפו ושיניו היו גדלים ומתארכים, ואוזניו היו מתחדדים. הוא היה רץ על ארבע ומיילל כזאב. בזריחה, היצור היה נופל תחת שיח, מותש, וחוזר לצורת אדם.

 

כאן מצאהו השטן ישן. הרשע שלח ידו אל חזהו של חוטב העצים המסכן ושלף את לבו. אז לקח השטן את לבו המרושע שלו ושם אותו בגופו של חוטב העצים.

 

כאשר ישראל הוביל את הילדים אל השדות, כאשר הגיעו אל העצים, המפלצת הופיעה. הלב המרושע גרם לו לגדול לגודל איום. כל הילדים התעלפו או ברחו.

 

כששמעו ההורים את אשר קרה, סרבו לתת לילדים ללכת שוב עם הילד ישראל. אבל ישראל אמר להם, "זה היה רק זאב אשר רץ מהעצים. היצור איננו. בטחו בי." והוא דיבר בכזה רוגע ושטוהר, שההורים נתנו לו את ילדיהם כבר ביום שאחרי.

 

בבוקר, ישראל אסף את כל הילדים והוביל אותם אל השדות. "אל תראו", אמר להם. "יהיה אשר יהיה, זכרו את שמו של האל, ועמדו במקומכם".

 

וכך היה, כשהגיעו אל קצה היער, הופיעה המפלצת. אדירת מימדים, כתפיה נמתחים מאופק לאופק,  אש ועשן יוצאים מפיה ואפה, יוצרים ענן שחור אשר חסם את השמש. הילדים רעדו מאימה, אך לא ברחו.

 

וישראל צעד אל החיה, לא עצר עד אשר נכנס אל תוך המפלצת עצמה, עד אשר הגיע אל לבה  המרושע. אז ישראל שלח ידו ולקח את הלב השחור, מלא כל הרוע והקנאה של העולם, ושם אותו בידיו.

 

הלב צייץ בידו של הילד כמו ציפור שכנפה נשברה. בהיותו החיה הפצועה והמסכנה שהוא היה, ישראל חש בכאבו והבין שכל הרוע של הלב הזה נובע מפחד ושנאה עצמית.

 

ישראל ריחם על הלב ולקח אותו והניח אותו על האדמה שנפתחה לרווחה. והלב נפל עמוק אל תוך האדמה הסלחנית. אז הוביל ישראל את הילדים אל בית הספר.

 

גורלו של הילד ישראל היה לצאת אל העולם ולהפוך למורה גדול בשם בעל שם טוב.

הילדים, בלעדיו, הפסיקו להיכנס אל היער. הם שוב הפכו להיות כמו הוריהם, רציניים ועסוקים בעבודותיהם.

 

אבל אנחנו שמענו את הסיפור ואנחנו יודעים את הפלא אשר מחכה לכל מי שעיניו נישאות אל השדות, העצים והשמיים. לכן בואו נלך. נלך אל המקום בו הפרחים עפים ברוח אשר דוהרת על מעבר לעצים. בואו נעמוד בתוך היער, במקום שבו האדמה מרפאה כל כאב. בואו ניתן ללבבותינו לשיר שירים של שמחה, ובואו נעמוד בדממה בעוד העולם מהלל את האל אשר ברא את כולנו.

 
דרג את המאמר  דירוג מאמר
תוכן דירוג תאריך שם
 
בתור אדם דתי אני לא חושב שזה המקום לדברים כאלו ‏04/‏03/‏2010 BMR
 
זה הדבר הכי מוזר ששמעתי... אבל הכתיבה יפה... ‏04/‏03/‏2010 אָלוֹרָן אֵלִיאָן
 
הוסף תגובה   |   שלח לחבר תגובות גולשים
למאמר זה התפרסמו 3 תגובות
 
‏04/‏03/‏2010 17:28  מאת: אָלוֹרָן אֵלִיאָן
זה סיפור שמי המציא?
אתה?
‏04/‏03/‏2010 21:12  מאת: Racovsix
תגובה
א. BMR אני לא חושב כמוך.
ב. לא, אני לא המצאתי את זה, שמעתי ו....
‏05/‏03/‏2010 14:37  מאת: Racovsix
אגב
גם אני דתי ואני לא רואה פה משהו לא רלונטי.
 
ראשי | אודותינו | כניסה לחברים | הרשמה | תקנון אתר | צור קשר
סרטים | זכויות רפואיות